חיפוש מוזאונים

על יופי ואמנות

פרופ' רות לורנד, אוניברסיטת חיפה

 

ההגות האסתטית בת-זמננו ניתקה את הקשר המסורתי שבין יופי לאמנות. העמדה הקלאסית הגורסת כי אמנות עניינה יצירת יופי, נחשבת כיום כעמדה היסטורית בלבד. משמעות הדבר היא שיופי אינו נחשב עוד לתכונה הכרחית של יצירת אמנות: אמנות טובה אפשר שתהיה לא-יפה.

 

ההפרדה בין אמנות ליופי איננה עניין חדש. אנו מוצאים הפרדה כזו כבר בהגותו של אפלטון, אם כי נימוקיו של אפלטון שונים מאלה הרווחים כיום. על-פי אפלטון, אמנות הנה חיקוי הטבע החומרי, שהוא עצמו מחקה את האידאות. האמנות היא שקרית ואשלייתית, ועל כן אין היא יכולה להיות יפה באמת. היופי הממשי המשקף את האמת הוא היופי האידאי, הבלתי מושג בעולם החומרי. אפלטון גינה את האמנות ורומם את היופי. בתפישה המודרנית התהפך היחס: לא זו בלבד שאמנות טובה אינה בהכרח אמנות יפה, אלא שהיופי נדחה כאשלייתי ורדוד, ואילו האמנות נחשבה לעניין נעלה שראוי לעסוק בו. האמנות נתפשה כמבטאת אמת קיומית או אידאית, בעוד היופי כל עיקרו במה שמספק הנאת חושים מיידית ושטחית.

 

הניתוק בין יופי לאמנות קיבל את צידוקו במחשבה המודרנית משלושה כיוונים עיקריים: 1. העמדה המקובלת באסתטיקה בת זמננו שאין תכונה שהיא מהותית לאמנות לבד מההכרה המוסדית המגדירה את מעמדם של מוצרי האמנות; 2. השחיקה במעמדו של מושג היופי בכלל, וזיהוי יופי עם ערכים נמוכים; 3. המרד בערכי יופי קלאסיים. להלן אבחן בקצרה צידוקים אלה, ואנסה להראות כי מקורם באי-הבנה כפולה: אי-הבנה של מהות היופי, אי-הבנה של מהות האמנות, וכפועל יוצא, אף אי-הבנה של יחסי הגומלין בין שני אלה.

 

1. הנטייה הרווחת למצות את הדיון במהותה של האמנות במסגרת ההגדרה המוסדית, אינה מאפשרת לשייך לאמנות תכונה כלשהי כמהותית לה, לבד מהשיוך לפעילות חברתית-מוסדית. לפי עמדה זו, כל התכונות שיוחסו לאמנות אינן הכרחיות לה ואינן מבטאות את מהותה, כי אם את רוח הזמן. יש תקופות שבהן רואים בביטוי הרגשי את העיקר, ויש תקופות שבהן רואים ביופי או בייצוג המציאות את העיקר. המכנה המשותף לכל יצירות האמנות, על-פי התפישה המוסדית, אינו טמון בתכונות מעין אלה, כי אם בעובדה שהן מוגדרות כאמנות על-ידי המוסדות הרלוונטיים. נציג מובהק של עמדה זו הוא ג'ורג' דיקי (Dickie), שעמדתו עוררה תגובות רבות.1 לתפישתו, יצירת אמנות מקבלת את מעמדה מכוח הסמכות המוסדית, ולא מכוח היותה יפה, מרגשת או מתארת מציאות מסוימת. שיוך כזה אינו מיוחד לאמנות, ואין הוא מלמד דבר על הטעם שיש בפעילות האמנותית.

 

ההגדרה המוסדית עונה על השאלה, מה ייחשב ליצירת אמנות, ולא על השאלה, מהי אמנות. ההימנעות מהשאלה השנייה סגרה את הדלת בפני כל תיאוריה המבקשת לברר באופן רציני מדוע יוצרים אמנות, מדוע צורכים אמנות, וכיוצא באלה. ההגדרה המוסדית כוללת בכפיפה אחת את הפעילות האמנותית עם שאר הפעילויות החברתיות, ואינה מספקת הסבר להבחנה בין אמנות טובה לאמנות גרועה, ואף לא להבחנה בין פעילות אמנותית לבין פעילויות אחרות, שאף הן מוסדרות על-ידי מוסדות חברתיים. בתהליך ההתקבלות המוסדית נקבע מהי אמנות, אך תהליך כזה אינו אומר דבר על ההבחנות הערכיות בין יצירות שונות. יותר מכך, אין הוא מספק מענה לשאלה, מדוע יש לנו צורך במשחק חברתי מעין זה. באותו מובן, הגדרה מוסדית של נישואין עונה על השאלה, מי נחשב לזוג נשוי, אך לא על השאלה, מה הם נישואים טובים או רעים, ומדוע רוצים כה רבים להינשא. ריקותה של העמדה המוסדית פוטרת אותנו משאלות סבוכות באשר לטיב הפעילות האמנותית, וייתכן שעבור רבים ריקות זו היא היא סוד קִסמה.

 

עבור המתעניינים בשאלת מהותה של האמנות, ללא קשר לסיווג אובייקט זה או אחר, יש בהבנת הקשר (המהותי) בין אמנות ליופי מפתח אפשרי. העיסוק בשאלה, מהו יופי ומדוע הוא חשוב לנו, עשוי להאיר גם את העניין הרב שיש לנו באמנות על צורותיה השונות.

 

2. השחיקה במעמדו של היופי וזיהויו עם ערכים נמוכים מקורם באי-הבנה של היופי. רבים נוטים לראות יופי כתכונה שעניינה ההיבטים החיצוניים והשטחיים של האובייקט, בין המדובר באמנות ובין המדובר ביופיו של אדם, של מקום או של כלי כלשהו. היופי נתפש בהקשר כזה כמה שמפתה את החושים, ומאפיל על הערכים האמיתיים של האובייקט. ההתייחסות ליופי כאל דבר-מה שטחי, "skin deep",2 מבטאת הבנה זו. על-פי הטענה המקובלת, יש ביצירת אמנות יותר מכפי הנתפש בעין או באוזן, ועל כן "יופי" איננו יכול למצות את מה שמעניק ערך ליצירה.

 

אין ספק שמשמעותה של יצירת אמנות וערכה אינם נקבעים רק על-ידי מה שנתפש בחושים. הדבר נכון לא רק לגבי אמנות, אלא לגבי כל אובייקט. תפישת החושים איננה מנותקת מההבנה המושגית שלנו את האובייקט, את ייעודו ואת מידת חשיבותו ביחס לאינטרסים שלנו. האמונה כי יופי עניינו בתפישת חושים גרידא מוטעית מעיקרה, שכן לא תיתכן תפישת חושים המנותקת ממושגים. יופיו של אובייקט קשור לא רק לצורתו, לצבעו או לצלילו, כי אם להקשר המושגי של תכונות אלה. עובדה היא כי אותה תכונה עצמה עשויה לתרום ליופיו של אובייקט אחד ולגרוע מיופיו של אחר. צבע שיופיו ניכר בפרח מסוים, איננו בהכרח יפה בבגד שאנו לובשים או על קירות החדר. ציור יפה אינו יפה בגלל צבע מסוים או בשל צורת האובייקט המצויר. היופי קשור במכלול, המאגד תכונות חושניות, מושגים וערכים, וכן הקשרים היסטוריים, חברתיים ואישיים. יופיו של אובייקט הוא פועל יוצא של מכלול התכונות הנתפשות על-ידי המתבונן. אפשרי שמתבונן אחד יראה יופי במה שמתבונן אחר אינו רואה אף שראייתו תקינה, דווקא מפני שהיופי איננו מותנה רק במה שנראה לעין, כי אם גם במושגים הקשורים באובייקט. אם אמנם יופיו של אובייקט נקבע על-ידי מכלול היחסים שבין תכונותיו (החושניות והמושגיות), אין כל מניעה לראות יופי ביצירת אמנות, גם אם אין היא נעימה למראה.

 

קאנט הבדיל בין 'נעימות' ל'יופי': נעימות קשורה בתחושה בלבד, ואיננה נוגעת להבנה של האובייקט גורם ההנאה. החתול המתענג על חום השמש איננו מבין (כנראה) כיצד מחממת אותו השמש, אולם אין בכך כדי לפגום בנעימות החום. יופי, לעומת זאת, מותנה בשילוב של תחושה ושל יכולת המשגה. קאנט מייחס את היכולת לתפוש יופי לבני אדם בלבד שכן לדעתו רק בהם נמצא השילוב ההכרחי של חושניות (היסוד החייתי) ושל שכל.3

 

עמדה זו של קאנט מאפשרת לומר על ציור שהוא יפה גם אם אין הוא גורם לנעימות חושנית: צבעיו קודרים, הקומפוזיציה איננה הרמונית, וכיוצא באלה. היופי הוא פועל יוצא של ההתאמה בין הרכיבים השונים, לרבות הרכיבים הקונספטואליים. אם אי-נעימות הצבעים והצורות תואמת את נושא הציור, והיא מאירה באור חדש ומשמעותי את הנושא, אזיי הציור יפה.

 

יופיו של האובייקט המצויר או יפי הצבעים והצורות המונחים על הבד, אינם קובעים במישרין את יופייה של היצירה. יצירה יפה עשויה להיות מורכבת מחומרים מכוערים או בלתי-נעימים, ולהפך. לא כל ציור של פרחים יפים הוא יפה. בדומה לכך, עוגה טעימה עשויה מחומרי גלם שהם כשלעצמם, על פי רוב, אינם טעימים: שמן, קמח, שמרים וכיוצא באלו. טעמה של העוגה, כמו גם יופייה של היצירה, הוא ביחס שבין התכונות השונות – חושניות ומושגיות כאחת, ואופן עיבודן. הטענה הרווחת היא שיצירת אמנות מודרנית איננה בהכרח יפה, מפני שהאמנות המודרנית מציגה אובייקטים מכוערים, ולפחות בחלקה עושה שימוש בתכונות חושניות בלתי-נעימות המשרות קדרות, גועל או אי-נחת.

 

הבלבול שבין נעימות ליופי הוא אחת הטעויות הנפוצות ביותר שהולידו את ההפרדה בין ערך אמנותי ליופי. נלסון גודמן (Goodman) כותב בספרו רב ההשפעה, Languages of Art, כי ייחוס יופי לאמנות הוא מוטעה מפני שרבות הן יצירות האמנות הטובות שהן מכוערות.4 טענה דומה מעלה גם ארתור דאנטו,5 אם כי שניהם, כמו רבים אחרים, אינם מבהירים את ההבדל שבין יופי לערך אמנותי, ועל-פי הדוגמאות המובאות ניתן לראות כי הם מחליפים יופי בנעימות, וקובעים את יופייה של היצירה על-פי יופיו של האובייקט או על-פי נעימותם של חומרי היצירה.

 

דאנטו מבקש להראות כי בעיקר באמנות המודרנית רווח העיסוק במכוער, ועל כן אין לייחס יופי לאמנות זו. אולם העיסוק במכוער, בפגום, בבעייתי ובכל מה שמטריד הוא אופייני ליצירות אמנות בכל תחום ובכל תקופה. אין ספק שמראהו של ישו על הצלב, דם ניגר מרגליו וידיו מסומרות אל הצלב, אינו מראה נעים, ואף-על-פי-כן היה זה נושא רווח, שהניב יצירות יפות באמנות האירופית במשך מאות שנים.

 

3. הטעות השלישית נובעת מהאמונה שמרד בדימוי יופי כלשהו הנו מרד ביופי ככלל. האמנות המודרנית מרדה בדימויי היופי הבורגניים של המאה התשע-עשרה, אולם אין פירוש הדבר שאין היא יוצרת יופי. אדרבא, המרד בדימויים רווחים הנו אופייני לאמנות טובה המעמידה דימויים חדשים. אם דימויים אלה משכנעים, גורמים למתבונן לראות בעדם את העולם או היבטים ממנו בראייה חדשה ומשמעותית, אזיי אין לראות במרד דחייה של יופי, אלא הצבת דימוי חדש של יופי במקום הדימוי הקודם.

 

דימויי יופי משתנים על-פי האמונות, האינטרסים והאידאלים הרווחים בחברה בתקופה מסוימת. דבר זה מסביר היטב מדוע משתנה האופנה; מדוע אופנה, שנראתה יפה בזמנה, עשויה להיראות נלעגת מאוחר יותר: השינוי בערכים הדומיננטיים גרם לשינוי במעמדם של דימויי היופי שנסמכו על ערכים אלה. כך, למשל, כאשר שומן נתפש כביטוי לבריאות, לרוגע ולפוריות, נשים מלאות גוף נחשבו ליפות. כאשר השתנו אמונות אלו, ואתן השתנה גם סגנון החיים, הרזון נעשה למרכיב דומיננטי בדימוי היופי הנשי. האם הדחייה של דימוי יופי מסוים משמעה דחייה גורפת של היופי והעדפת המכוער? כלל וכלל לא. האמנות המודרנית יצרה דימויי יופי חדשים, שאינם תואמים את דימויי היופי הקלאסיים, אולם אין פירוש הדבר שציור אימפרסיוניסטי או קוביסטי הוא מכוער רק מפני שלא נעשה על-פי המתכונת הקלאסית של האקדמיה. דושאן, שעיטר את פניה של המונה ליזה בשפם, אמנם כיער אותה כדמות נשית, אך אין להסיק מכך שיופייה או כיעורה של הדמות הניבטת מן הציור, קובע את ערכו של הציור. אם אנו סבורים שהאירוניה של דושאן והביקורת האמנותית, העולה מתוך הווריאציה שלו על ציורו של לאונרדו, היא חדשנית, מעניינת ומלמדת אותנו להתבונן אחרת בדברים המוכרים לנו, אזיי אין מניעה לומר, שאף שהאישה המצוירת התכערה, היצירה של דושאן היא יפה. דימויי יופי הנם דינמיים בכל תחום – יופיים של אנשים, של חפצים, של נופים – ואין כל טעם לדבוק ברעיון שדווקא דימויי היופי של האמנות הם קבועים, וכי חריגה מהם יוצרת כיעור.

 

_____________________________________________________________

 

 

הערות

1. ראו למשל: George Dickie, The Art Circle (Evanston, IL: Chicago Spectrum Press, 1997).

2. מקורו של הביטוי הוא בשיר מן המאה ה-16, המשבח את תכונותיה של הרעיה האידאלית שיופייה החיצוני הוא הפעוט שבמעלותיה: "And all the carnal beauty of my wife / Is but skin-deep" (Thomas Overbury).

3. עמנואל קאנט, ביקורת כוח השיפוט (1790), סעיף 5, תרגום: ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק, 1984).

4. Nelson Goodman, Languages of Art (New York: Bobbs-Merrill, 1984), p. 255.

5. Arthur C. Danto, The Abuse of Beauty: Aesthetics and the Concept of Art (Chicago: Open Court, 2003), pp. 1-37.

 

מובהר בזאת כי במשלוח החומר לפרסום על ידי הכותב, מאשר השולח כי אין בחומר שנשלח לפרסום משום הפרת זכויות יוצרים, ובכל מקרה לא יישא האיגוד באחריות כלשהי להפרת זכויות יוצרים, בגין פרסום החומר שנשלח לפרסום כאמור והאחריות היא של שולח החומר לפרסום, ושלו בלבד.