חיפוש מוזאונים

לבן על לבן: ממלביץ' עד היום

שולי ב. וולף נולדה בסאו פאולו, ברזיל, 1957 חיה ויוצרת בישראל נוף אורבני , 2015 ש
תערוכה חדשה
20.11.2016
28.05.2017

 

במשך דורות רבים הצבע הלבן נשא משמעויות סימבוליות בהקשרים הנוגעים לדת, למחשבה מטאפיזית ולספרות, וכן נבחן במחקר המדעי ובחקירה הפילוסופית. רק בתחילת המאה העשרים, בעקבות עבודתו של קזימיר מלביץ', הלבן בצורתו הרדיקלית ביותר נכנס לעולם האמנות החזותית.

מאז ההצהרה המכוננת של מלביץ', הפך הצבע הלבן לחלק אינטגרלי באמנות – הן בצורתו הטהורה והן כחלק ממסגרת רחבה של התייחסויות (דה-סטיל, ארפ, ראושנברג, מנזוני, סול לאוויט, ריימן, קבוצת זירו ואחרים). עם זאת, השימוש הרדיקלי והבלעדי בצבע הלבן הפך לעתים קרובות לנושא ללעג ולנשק כנגד האמנות ללא אובייקט. 

על פי תפיסות שונות, הנושא של ה"לבן" מכיל רעיונות הקשורים להתחלה, לידה, שקט, כלום ומוות, ואולי אף מגלם עמדה של אירוניה ביחס לרעיון הרדוקציה הרדיקלית. התערוכה "לבן על לבן" בוחנת את הרעיונות וההקשרים המגוונים המופיעים בדיונים על אודות טיבו של נושא זה. מצד אחד, אלו מנסים לתפוס את הרעיון של הלבן, אך מצד שני הם מתנגדים למסר של מודעוּת ולרעיון של העלאת מודעוּת. ביקורת האמנות הפוסט-מודרנית משקפת את המאפיינים המוצפנים של הצבע הלבן. 

השיח האמנותי על טיבו של הצבע הלבן הושפע בין היתר מן השיח הפילוסופי. כך, למשל, הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין עסק לפני מותו בשאלת האופטיוּת של הצבע הלבן, בעודו שואל: "מדוע אנו לא יכולים לדמיין לבן שקוף?" – שאלה שמעולם לא ענה עליה מפורשות. ככל שהלבן נע לעבר השקיפות, הוא נהיה פחות לבן. כלומר, הוא נע לעבר הריקון הגמור, הנוכחוּת האופטית השקופה המובהקת. הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז כתב כי "זו טעות לחשוב שהצייר עובד על קנבס לבן", שכן הקנבס כבר מלא בפוטנציאל של אינסוף דימויים. כאשר אנו מעניקים לצורה נוכחות קונקרטית פירושה מחיקה והרס של הלבן – של הרִיק המסמן למעשה את כל שאר הצורות האפשריות.



התערוכה מחולקת לשני פרקים עיקריים – הראשון מציג את הפרספקטיבה ההיסטורית של העיסוק בלבן בשדה האמנות הישראלית במשך דורות; השני מאגד בין האמנים הישראלים, המרבים כיום לחקור ביצירתם את כוחם של הטוהר ושלמות הצורה, בשאיפה "להאיר" את הנשגב.

חלק מן היצירות בוחנות את טיב ההפשטה הלבנה, אשר באמצעותה הציגו דושאן ומלביץ' את הריקון המוחלט, בשאיפתם להגיע לדרגת האפס של האמנות. לפי מונדריאן, בדרגת אפס זו של מימוש מהותו יתאחד הציור עם האינסוף, עם העולם כולו כיצירת אמנות. לצדן, מוצגות יצירות שמדהוֹת את הנופים הישראליים עד גבול הלובן המסנוור ומטעינות את המצויר באאורה המחברת שמש ארצית ושמש שמימית.

השימוש בצבע לבן, במקרה זה, הוא בבחינת ביקורת נוקבת על התפיסה הציונית, אשר קראה לטיהור הארץ. מבחינה זו, הצבע הלבן הוא מרכיב רב-משמעי בשיח הפוסט-קולוניאלי, כדברי הומי באבא: "הלבן הוא מעין מסך המשקף את רוחות הרפאים הפוליטיות של העבר במרחב הריק של ההווה". 

כמו כן, הלבן, בהיותו סמל מסורתי לנשיוּת, לטוהר ולפריון, משמש חלק מהאמנים כאמצעי לנקיטת עמדה בשיח המגדרי, בהדגישם כי הערך העצמי הנשי משועבד כיום לתחזוקת גוף בלתי פוסקת הנדרשת בהתאם לסטנדרטים של אופנת היופי. 

כאשר מציגים לנו אלמנטים בלתי נראים, אנו מגיעים להבנה כי מערכת היחסים שלנו עם היצירה נשענת על ידע, על הנחות מוקדמות ועל סוג מסוים של אמון בסמכות של האמן ומוסד האמנות. התערוכה "לבן על לבן" מבקשת לאתגר את המאפיינים הסטריאוטיפיים המיוחסים לצבע הלבן ומכוונת להרחיב את יכולתנו לחוות אותו וליהנות מקיומו – חופשיים מדעות קודמות ומפרשנויות.

בין האמנים המשתתפים: 
אתי אברג'יל, אריה אזן, אריה ארוך, ז'אן (הנס) ארפּ, יעל בלבן, אביבית בלס ברנס, נועה ברזנר, יונתן גולדמן, מיכאל גרוס, ולטר גרופיוס, גלי גרינשפן, חיה גרץ-רן, לאה דיין, חנה דיליאן, פלג דישון, אורלי הומל, יוזף הופמן, שולי וולף, שגית זלוף נמיר, רפי לביא, ג'ורג'ו מורנדי, אוהד מילשטיין, קזימיר מלביץ', פיטר יעקב מלץ, טלי נבון, ינאי סגל, אינה פולונסקי, בלו סימיון-פיינרו, יעקב קאופמן, ליאת קליין, דני קרוון, מרתה ריגר, לידה שרת מסד

 

אוצרות: לריסה בלימן וסבטלנה ריינגולד