חיפוש מוזאונים

מאמרים
חגי שגב

התערוכה בשם המחאה: קונפליקטים במרחב הצילומי נולדה בעקבות אירועי קיץ 2011. בשונה מתערוכות אחרות שהתקיימו כמעט בזמן אמיתי ותיעדו את האירועים עצמם, תערוכה זו שמה לה למטרה לעצור ולבחון עשייה הנפרשת על פני כמה עשורים של צילום מחאה בישראל. הכוונה היא לנסות לזהות מאפיינים ומגמות, להציג אותם בהקשר רחב, לנתח אותם ולבחון את השפעתם על שדה הצילום.

כמובן, אי-אפשר להתייחס לכלל המרכיבים הרבים מספור שהם הבסיס ליצירת תצלום מחאה או כל תצלום אחר, בין אם התצלום עוסק בחברה ובין אם בפוליטיקה או בתרבות. ואולם, התבוננות מעמיקה באלפי תצלומים מאפשרת לאפיין ולו מקצת המרכיבים התוכניים והאמנותיים של תצלומי המחאה.

נוסף לחשיבותו של עצם האפיון, יש חשיבות גם בהבנת השיטות והמנגנונים המנחים את הצלמים, בהבנת האופן שבו השיטות והמנגנונים הללו משפיעים על הצלמים בשעת הצילום – וכן בהבנת האופן שבו הם משפיעים עלינו, הצופים, כשאנו מתבוננים בתצלומים בשעת הצגתם. חשיבות רבה יש לאופיו של הצלם ולתכנים שהוא שואף לבטא, כמו גם למסר שהוא מעביר לצופים מנקודת מבטו האנושית, הפוליטית והתרבותית. היבט נוסף הוא האופן שבו הצלם כאדם עצמאי קורא את המציאות, משקף אותה או משקיף עליה כעֵד לתהליכים שבזמן התרחשותם אין עדיין מידע או יכולת להעריך אם יהיו בעלי משמעות היסטורית זו או אחרת.

*

כשאנו מדמיינים תצלומים המתעדים מחאה ציבורית, עולה מיד המחשבה על המון זועם ברחובות דחוסים; המון אדם מניף כרזות ענק שעליהן מלים וסיסמאות חוצבות להבות, בגרפיקה ישירה שנועדה למשוך עין, לרתק וליצור הזדהות עם מושא המחאה. אי-אפשר לנתק את הדימוי המיידי מתופעת המחאה הציבורית; מחאה טובה זקוקה לנראות ברורה ותקשורתית. מחאה מגלמת בתוכה קונפליקטים המקבלים ביטוי חיצוני דוגמת כרזות, והתנגשויות פיזיות, ומחייבים חשיפה ציבורית רחבה שתיצור, כך מקווים, את הלחץ לכיוון הרצוי בעיני מארגניה. לשם כך נחוצות הדרמה, הדחיפות, הדחיסות והקריאה לפעולה מיידית.

תערוכה זו בוחנת את ההיבטים המובהקים האלה, אך מבקשת לאתר גם אמצעים צילומיים אחרים, תיעודיים ואמנותיים, המגלמים את האווירה או את המאפיינים של תופעת המחאה. בעיקר נעשה ניסיון לזהות אמצעים אחרים – אינטימיים יותר – שמעבירים את מסרי המחאה כרובד סמוי ואפקטיבי, הפועל את פעולתו לאורך שנים או בחלוף שנים רבות. כאשר ניתן לאתר את אלה, רמה חשובה מתווספת לאמצעי התיעודי, וגם המסר הפוליטי או החברתי עצמו מועצם ונעשה אפקטיבי יותר.

המחקר לקראת התערוכה התמקד בראשיתו בניסיון לאתר את המחאה בצילום כהמשך למחאה לא-מילולית המעבירה מסרים ויזואליים, כזו שאמורה להותיר את חותמה על הצופה לאורך זמן כזיכרון מוטמע. ואולם, מתברר כי מעטים יחסית הם הצלמים המתעדים מחאה באופן שכזה, היות שתופעת המחאה, באופן טבעי, קשורה בתיעוד מיידי, חדשותי באופיו, ולא כזה שנוצר בתנאים רפלקסיביים, בהדרגה ומתוך שהות. "אל הצילום", כותב תיירי דה-דב, "מתייחסים בדרך כלל באחת משתי דרכים: כאירוע, אבל מוזר למראה, תבנית קפואה שמעבירה מעט מאוד, אם בכלל, מזרימתם של הדברים המתרחשים בחיים האמיתיים; או שמתייחסים אליו כאל תמונה, כייצוג אוטונומי שאכן ניתן למסגור בתמונה ולתלייה, אבל אז הוא חדל באופן מוזר להתייחס לאירוע המסוים שממנו נלקח".[i] בהמשך לקביעה זו ניתן להסיק כי כאשר הדימוי הופך לייצוג אוטונומי, אזי הקישור לאירוע המסוים נקטע, וחל נתק בין הייצוג לדגם המקור, כפי שניתן לראות בבירור בעיקר בתצלומים שנעשו בידי צלמי האמנות המשתתפים בתערוכה.

עיקר העניין המחקרי בתערוכה זו הוא איתור, אבחון ואולי אף זיהוי של הדימוי שיהפוך לדימוי אוטונומי שניתן למסגר ולתלות: דימוי שגם לאחר שנים יישאר מעין אייקון או סמל של המחאה והתקופה. בין שני הקטבים, העיתונאי והאמנותי, בוחנת התערוכה את הצילום הישראלי מכמה עשורים ומביאה דוגמאות שונות המייצגות את תצלום המחאה.

דוד רובינגר, הצלם הוותיק ביותר שעבודותיו מוצגות בתערוכה ומי שעסק עשרות שנים בתיעוד המציאות הישראלית עבור מגזינים בינלאומיים דוגמת "לייף" ו"טיים", החל את הקריירה שלו כצלם בשנות החמישים של המאה העשרים. רובינגר ליווה את המדינה ואת מנהיגיה לאורך 40 שנה ויותר. נוסף לצילום קורות המדינה, הוא תיעד מקרוב את מעשיהם של אישים מרכזיים שלקחו חלק באירועים. ואכן, בכל אחד ואחד מן התצלומים שלו יופיע הגורם האנושי – השחקן המרכזי או הגיבור. לעתים הוא אף היה לבן-בית של מנהיגים דוגמת דוד בן-גוריון, מנחם בגין ואריאל שרון.

רובינגר מדגיש כי לפי תפישתו, אין צילום בלי הגורם האנושי. כאשר גורם זה חסר, הוא טוען, התצלום אינו יכול להיות שלם. בעיניו, חשיבותו של הגורם האנושי בתצלום עולה לאין שיעור על זו של הנוף או המרחב הצילומי. במרכזו של כל תצלום שצילם רובינגר מופיעה לפחות דמות אחת, לרוב קבוצה של אנשים, שהיחסים ביניהם מספרים סיפור משמעותי, לרוב נושא מטען דרמטי.

התצלומים של רובינגר מתעדים אירוע חדשותי. לדבריו, כאשר הוא מצלם את האירוע החדשותי, הוא אינו חושב על הרצף הסיפורי שלו. התצלומים רודפים זה את זה במטרה ללכוד את האירוע על מאפייניו החשובים ביותר, וכל תצלום אמור לייצג את האירוע ובו בזמן לעמוד בפני עצמו. כל תצלום מתאר רגע מסוים, רגע שהיה ואיננו עוד, ובכך חשיבותו לתיעוד וליצירה של הזיכרון ההיסטורי. זהו הרגע המשמעותי, הרגע שמנסה לתאר את שהתרחש במרחב הציבורי.

המרחב הצילומי כולל את השחקנים המרכזיים ואת האטריבוטים שמשלימים את התמונה ומספרים את מה שהמלים אינן מספרות, דוגמת דרגת המתח או הרגשות המתפרצים. בתצלום שעניינו פיזור הפגנת החרדים נגד חפירות ארכיאולוגיות, למשל, המתועד על רקע ישיבת הכותל שבעיר העתיקה בירושלים, מתקיים מאבק בין כוחות שונים, כל אחד מהם בתלבושת או במדים המגדירים אותו ואת ייחודו: שוטרים רכובים על גב סוסים רודפים אחר חרדים במעיליהם השחורים הארוכים. החרדים על הקרקע נסוגים ומתפזרים לכל עבר, בעוד שהשוטרים וסוסיהם בעקבותיהם. בתצלום ניכרים כמה מישורים, שבכל אחד מהם גורם אחד אוטונומי המנסה לפרוץ אל המרחב של משנהו: שוטרים פורצים אל בין חומת החרדים, ואלה ממלאים את המרחב המרכזי של התצלום. הדרמה הכללית מועצמת בשל החלוקה הברורה בין המישורים הצילומיים השונים. גם אם אין אפשרות לראות את פניהם של המשתתפים בהתרחשות, התפרשׂותם במרחב מעצימה את הדרמה ויוצרת את התנועה שמאפיינת מאבקים וקונפליקטים.

דייוויד סילברמן, צלם עיתונות שהתמקד בתיעוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מציג את פיזור הפגנת הימין ברחובות ירושלים באמצעות זרנוקי מים. גם כאן אנו מוצאים את הגורם המוסיף דרמה ותנועה; הפעם זהו זרם המים העז, המחייב את המפגינים לכרוע ברך כדי להתגונן מפניו. גם כאן, כמו בתצלום של רובינגר, תנועות הגוף של המפגינים המשתופפים מפני הזרם הניתז יוצרות נקודות ריכוז של התמודדות מול כוחות חזקים הפולשים למרחב הפרטי.

בשני התצלומים הללו הגורם האנושי קיים ומשפיע על התצלום. לכאורה מדובר בגוש אחד, המייצג צדדים ברורים במאבק המתועד. גם כאשר הצופה אינו מכיר את הרקע להתרחשות המתועדת, עדיין ביכולתו לזהות מה מייצג כל צד, מי התוקף ומי המתגונן. באופן אינטואיטיבי יוצר הדיווח העיתונאי תחושה של אוניברסליות מסוימת – כל אחד וזכרונות ההתגוננות הפרטיים שלו מפני תוקפנות.

התייחסות להמון המשתתף בהפגנות כאל גוף ייצוגי אחד היא מוטיב חוזר בכל התצלומים כמעט. התופעה הזו מועצמת במיוחד בתצלומי ההפגנות של קיץ 2011. רבים מהצלמים שתצלומיהם נסקרו לקראת התערוכה צילמו את המוני המשתתפים בהפגנות תוך טשטוש זהותם ופניהם בצורה מכוונת ומודעת. דוגמאות מובהקות לכך ניתן למצוא בתצלומיהם של בועז אהרונוביץ, כמו גם באלה של דניאלה הורבין.

הטשטוש המכוון מצביע גם על חופש מסוים של הצלמים הללו, ובעיקר על גישה המבחינה בין תצלום עיתונאי המדווח באובייקטיביות לפחות לכאורה, ובין תצלום הפתוח לפרשנות אמנותית. הן אהרונוביץ והן הורבין עוסקים בעיקר בצילום אמנותי, ובכך הם נבדלים מרובינגר או סילברמן. הגישה האמנותית מאפשרת לצלמים להעביר את נקודת המבט האישית שלהם ולהחדיר אותה לתוך התצלום, תוך עידוד המתבונן לפענח את הכוונות העומדות מאחוריה.

לעתים, כמו בתצלומים של אהרונוביץ, הצלם אף מתערב באלמנטים מסוימים בתצלום עצמו, וזאת מתוך כוונה להעצים את המסר. בעוד שצלמי העיתונות מסתפקים בחיתוך שולי התצלום כדי למקד את המבט או להשמיט אלמנטים שאינם תורמים לתמונה הכללית, הצלם האמנותי חש חופשי להתערב התערבות עמוקה יותר כדי לומר את דברו. טשטוש ההמון הצועד ברחובות העיר יוצר תחושה של תנועה וזרימה נעימה וצבעונית. רק במבט מקרוב ניתן להבחין כי בעוד שההמון הצועד מטושטש, הרי שהשלטים התלויים על עמודי החשמל ברורים וטומנים בחובם מסרים נוספים. החשוב במיוחד מבין אלו הוא השתלה של ציטוט מתוך הפרסומת של חברת האופנה האיטלקית בנטון, המתארת את בנימין נתניהו מנשק את אבו-מאזן, פרסום שעורר הדים רבים בתקשורת העולמית, כהמשך למגמת הפרובוקציה המאפיינת את פרסומות החברה. כך, בצורה חתרנית, משלב אהרונוביץ אמירה פוליטית בתוך המצעד החברתי.

הטשטוש שנוקטת הורבין, תוצאה של הצבת המצלמה על גבי חצובה ופתיחת צמצם ארוכה יחסית (עד כדי 30 שניות), נועד לבטא את המבט המשתתף בתחושת הקרנבל והבילוי הנעים, הד לתחושות שעלו בקרב חלק מן הציבור ביחס למחאת הקיץ. את האווירה הכמעט-הזויה היא מעבירה באמצעות אפקט הטשטוש, היוצר גם תחושה של כאוס וחוסר סדר, המאוחד לכדי מאסה אחת. הציבור נעשה מעין גוף צבעוני אחד; פניהם או זיהוים האינדיבידואלי של המשתתפים חשובים פחות מהאווירה הכללית.

ואולם, לעתים דווקא הייצוגים האישיים מעמידים אמירה חזקה מזו שמספקים ייצוגים של מחאת ההמון, וזאת הודות ליכולתם לעורר תחושה של אינטימיות, התכנסות ומורכבות רגשית. במקרים אלה נדרשת מהצלם נוכחות מרובדת [ומלאה יותר בתצלום. היכולת החשובה ביותר היא היכולת לזהות את הסיטואציה, ללכוד אותה ולהעביר דרך האובייקט המצולם – הדמות המרכזית, לרוב – רגישות אנושית טעונה. עבור רוב צלמי העיתונות זו משימה מורכבת, שהתוצאה הרצויה מתקבלת בה לעתים נדירות. כאשר הזדמנות שכזו נקרית בדרכם, מתחולל קסם מיוחד במינו, שמותיר את רישומו לאורך זמן.

תצלום הילדה בעיר צור שבלבנון, מאת בועז לניר, האוחזת בידה תינוק עטוף בחיתול, מצליח להעמיד דימוי חודר ומשמעותי. עוצמת התצלום היא בלכידת רגע מיוחד שבו עיני הילדה מעבירות קשת של תחושות טעונות, מכאב ועד תהייה. התצלום מעלה שורה של שאלות שהתשובה עליהן אינה ברורה: מי היא הילדה הזו, שעל רקע המלחמה הפכה לאמא צעירה, טרם זמנה, ומשוטטת ברחובות העיר על רקע מכונית הנראית נטושה או פגועה מהפגזה? מדוע ילדה כזו מסתובבת בשעת מלחמה ברחובות העיר עם תינוק בידיה? מה עלה בגורלה לאחר הצילום?

לניר מעיד על עצמו שגם בתקופות ששימש צלם עיתונות עבור "על המשמר" ומגזין "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" שאף להציג פורטרטים שהמסר שבהם חורג מתיעוד של הרגע עצמו. הפורטרט הישיר והחזק נוצר ברגע מיוחד שבו הצלם מצליח לעורר במצולם את ההזדהות, אפילו כאשר הצילום הוא של רגע בלתי מתוכנן ולא על בסיס של קשר אישי, כמו במקרה הנדון. הצופה סקרן לפענח את הסיפור שעומד מאחורי התצלום והדמות המרכזית שמככבת בו. כאשר נוסף לתצלום אלמנט של מסתורין, המבוסס על פשטות ההגשה, ישירות המבע והמסרים, זהו הרגע המכונן של תצלום איקוני שנחרת בזיכרון ונותר בו לאורך זמן.

 לעתים עולה תחושה של מחאה אינטימית גם מתצלומים שבהם יותר מאדם אחד. רובינגר צילם קבוצה של נשים חרדיות מתגודדות בפינת רחוב במאה שערים, כשהן מתפללות נגד הדרישה לגיוס נשים לצבא. אינטימיות המבע מושגת על-ידי צילום מקרוב וצמצום המרחב מסביב לקבוצה הסגורה של הנשים. הצלם הוא מעין גורם הפולש אל בין הנשים, כאשר רק אשה אחת מתייחסת לנוכחותו במבט ישיר. יתר הנשים העומדות סביבה מכונסות בתוך עצמן, מבודדות מן הסביבה ומרוכזות בספר התפילה, שהוא מרכז הקומפוזיציה.

 דרך אחרת להשגת האינטימיות עולה מתצלומו של בועז לניר, שבו נראים עובדי אתא המוחים על הכוונה לסגור את המפעל. לניר מצליח להתקרב פיזית אל המפגינים ומציג את ייאושם דרך המבט בעיניהם, הברור והקרוב. השלט ברקע מסמן את מקום ההתרחשות בצורה ספציפית. סגירת המפעל ב-1985 היתה נקודת ציון משמעותית בהידרדרותה של תעשיית הטקסטיל הישראלית: אתא היה אחד המפעלים הוותיקים, הנודעים והגדולים ביותר בתחומו, העסיק אלפי עובדים והיה סמל לפיתוחה של התעשייה בארץ. התצלום משקף את סיומה של תקופה של פיתוח תעשייה מקומית ציונית ואת המשבר של התעשיות המסורתיות, הנכנעות לתעשייה זולה במזרח הרחוק.[ii]

 

בועז לניר

תצלומים וסרטים שתיעדו את המחאה של עובדי אתא היו גם מקור השראה לסרט הווידיאו של הצלם ואמן הווידיאו ניר עברון. העובדה שהאירוע חוזר ומופיע ביצירת אמנות של יוצר צעיר עשורים אחרי שהתרחש מלמדת על עוצמת הזיכרון שדימויי האירוע הטביעו. בעבודת הווידיאו המוקרנת בתערוכה, "הד הקריות", לוקח עברון סרט חדשות מארכיון רשות השידור ומעביר אותו תהליך של המרה מתחום החדשות לתחום היצירה האמנותית.[iii] במהלך זה הוא מחזיר לתודעה אירוע חדשותי מן העבר, מחדש אותו באמצעים אמנותיים, ועל-ידי כך חוקר את טיבו ואופיו של מדיום הצילום.

יצירתו של עברון מלמדת על האפשרות למחזר דימויים קיימים ולהציב אותם בהקשרים חדשים גם לאחר חלוף שנים רבות. מעבר לכך, היא מצביעה על תופעת הדימוי האיקוני – דימוי שעשוי להיות רלבנטי עבור אנשים או יוצרים שונים בהקשרים מגוונים. הדימוי האיקוני נצרב בתודעה, ובכך חשיבותו. הוא מצליח לעורר יצירתיות וזיכרון בקרב אנשים רבים, שמטמיעים אותו וחוזרים וחושפים אותו שוב ושוב בהקשרים קרובים, אך לעתים גם מרוחקים.

 *

התערוכה בשם המחאה: קונפליקטים במרחב הצילומי מנסה לבחון את השדה של תצלומי המחאה משני היבטים מקבילים: החדשותי והאמנותי. בחינה של המעברים משדה לשדה מלמדת גם על המטרות והגישות השונות של הצלמים, המשפיעות בהכרח על אופי התצלומים.

התצלומים שבתערוכה חושפים את חשיבות מקומו של הצופה כבוחן של הדימויים והרבדים השונים שלהם, כאשר הוא מוזמן למבט מעמיק יותר מעיון בעיתון, שהוא עיון רגעי וחולף. הצפייה בתצלומים התלויים בגלריה מאפשרת גם לזהות ערכים אסתטיים ולהבין כיצד אלה משפיעים על האפקט המצטבר של הדימויים וכיצד הם מותירים את רישומם לאורך זמן כיצירה של זיכרון ודימוי איקוני.

*

חגי שגב, אוצר ומבקר אמנות, עוסק בתרבות הוויזואלית בהיבטיה השונים וכיצד היא משקפת את התרבות הישראלית העכשווית.

תמונה 1 - מחאה בתל אביב, קיץ 2011. צלם: בועז אהרונוביץ'

תמונה 2 - מחאת עובדי אתא, 1985. צלם: בועז לניר




[i] תיירי דה דב, "זמן-חשיפה וצילום-בזק: התצלום כפרדוקס" בתוך: המדרשה, 13, עורך: גלעד מלצר, בית ברל, 2010.

[ii] תערוכה מקיפה על מפעל אתא והשפעתו על התעשייה והתרבות הוצגה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב בסתיו 2011. אתא, סיפור על מפעל, אופנה וחלום, אוצרים: מוניקה לביא וערן ליטוין.

[iii] ניתוח נרחב של יצירת הווידיאו של ניר עברון מופיע בקטלוג תערוכתו אחרית, שהוצגה בגלריה קלישר, תל אביב, ספטמבר-נובמבר, 2011, אוצרת: מעין שלף.

 

 

אילת ליבר

פורום DEMHIST באיקו"ם  מאגד מוזאונים בבתים היסטוריים ברחבי העולם. מטבע הדברים, הרבה מן המשותף יש למוזאונים השוכנים בבתים היסטוריים.

מדובר בדרך כלל במוזאונים קטנים יחסית, המוקדשים לדמות היסטורית מרכזית או לנושא ספציפי ממוקד. נושא השימור הינו נושא מהותי ומרכזי בפעילות הבית ההיסטורי הבא לידי ביטוי בצוות המקצועי , במשאבים ובתקציב .

בשנת 2006, עת הגעתי לנהל את פרויקט השיפוץ בבית עגנון הצטרפתי לפורום ואני מוצאת דרכו מידע רב, רעיונות והשראה לעבודתי בבית עגנון.

הפרסום  המוקדם אודות הכינוס באוקטובר עורר את סקרנותי, כיוון שהנושא המרכזי,

"catching the spirit", עסק בחוויה הכוללת של המבקר בבית ההיסטורי, והציע דיון

בשאלת שילובם של אמצעים טכנולוגיים- מדיה ותקשורת חזותית בתוך החלל האותנטי

לשימור.

 במהלך עבודת השימור והשיקום של בית עגנון התמודדתי לא אחת עם סוגיות אלה- כיצד ניתן לשמר את החוויה האינטימית- אותנטית של בית משפחה צנוע משנות השלושים של המאה העשרים- ויחד עם זה להגיש למבקר מידע ויזואלי עכשווי ,רלבנטי ומעודכן.

העיר אנטוורפן אירחה את הכינוס, שהתקיים בבניין מרכזי בעיר-  בניין KBC גורד השחקים הראשון באירופה כולה.

 

יום שני .17.10.11

 דברי פתיחה וברכות של מארגני הכנס. רעיון יפה: מחלקים מתנות למארגנים, מוצרים של מוזיאונים מקומיים.

 1.הרצאת הפתיחה של הכנס, ביום שני 17.10 , הייתה שלpeter greenaway , במאי בריטי מפורסם, אשר הציג את עבודותיו העוסקות באנימציה /ווידאו- ארט ליצירות אמנות מפורסמות כגון "משמר הלילה" ו"הסעודה האחרונה". גרינוואי העלה את השאלה, שעוררה דיון סוחף-

האם לא מרשים ומעניין יותר לצפות בסרטים שלו אשר מעצימים את כוחה של היצירה, "משחקים" איתה ומקנים לה ערך מוסף מאשר "סתם" לבהות ביצירה המקורית התלויה במוזאון.

 2. peter van mensch מהולנד  הרצה על נושא איסוף החפצים/אובייקטים ומשמעותו במוזאון המודרני.

האם נוכחותה של תצוגה דידקטית משוכללת מייתרת את החפצים?  האם יש להמשיך ולאגור חפצים כאשר יותר ויותר שטחי תצוגה של הבית ההיסטורי, הקטן גם כך בדרך כלל מפונים לטובת מסכי וידאו גדולים?

הדובר הנו פרופ' להיסטוריה ותרבות באקדמיה של הולנד והרצאתו הייתה מרתקת כיוון שהציע לאוצרים להתייחס לחפצים כאל טקסט שיש לערוך ולקרוא נכון, כלומר לתת להם משמעות ודגשים על ידי הקשרים נכונים- תוספות כגון תצלומי ענק,תאורה דרמטית, מוסיקה, קטעי שמע וכו'.

 3. maria de jesus monge  מפורטוגל הביאה פרזנטציה המתארת בית היסטורי של משפחת אצולה/מלוכה מפורטוגל- וילה ויסקוזה, המנוהל באופן פרטי לגמרי על ידי המשפחה אשר מעסיקה אוצרים ואנשי מקצוע. הבית מפואר ביותר והתצוגה בו די שמרנית בגישתה, אך ניתן להתרשם מהפעילות התרבותית הענפה שהם מציעים לקהל- סיורים מודרכים, קונצרטים ומסיבות ברוח התקופה.

4. Antonio ponte מפוטוגל , ד"ר למוזאולוגיה מאוניברסיטת ליסבון ומנהל של ארמון דוקאל בפורטוגל הציג מוזיאון ממשלתי אשר ממוקם בארמון היסטורי.טענתו היא שהמוזאולוגיה העכשווית חייבת להשתמש בכלים הטכנולוגיים החדישים ביותר ולשנות את גישתה השמרנית לתצוגות המסורתיות, תהליך שהוא מנסה להוביל במוזיאון אותו הוא מנהל, באיטיות רבה ובזהירות כדי להרגיל את מקבלי ההחלטות בממסד הפורטוגלי.

 

מושב אחה"צ:

5. sien design מבלגיה דיברו על מושג הזיכרון ומשמעותו במוזיאולוגיה המעשית. הרצאה פילוסופית מאוד אך מהנה ביותר ומעוררת למחשבה- על תפקידו של האוצר בעיצוב חווית הזיכרון, על משמעות הזכירה, האם אנו כאוצרים אכן מצליחים במשימתנו , האם יש מספיק מחקרים בתחום זה ומדוע קשה כל כך למדוד את העניין מבחינה מחקרית.

  6. hedvig mardh משוודיה דיבר על אפשרויות שונות "להחייאת" הבית ההיסטורי ובין השאר על הסיור המודרך וחשיבותו, וכן על האופנים השונים בהם ניתן להתייחס לסיור המודרך בבית ההיסטורי. הרצאה מאוד פרקטית ומלמדת אשר שולבה בדוגמאות מבתים היסטוריים שונים ברחבי שוודיה.

לאחר מכן התקיים דיון בנושאים השונים אשר עלו במהלך היום.

 

סיור אחה"צ:

 Palace on the meir – ארמון מן המאה- 18 אשר שימש את שליטי העיר. הארמון שומר ושוחזר להפליא אחרי שנפגע במלחה"ע השניה, והוא מכיל אוצרות אמנות רבים ואולמות לאירועים. במקום גם פועל מפעל שוקולד משובח אשר מאפשר הצצה לתהליך ההכנה של השוקולד הבלגי הידוע וכן חנות שוקולד מעוצבת.

אירוע ערב:

קבלת פנים ב-city hall  של אנטוורפן, שגם הוא  מבנה מרשים מן המאה ה-18.

 

 יום שלישי 18.10.11:

 מושב בוקר- המוזיאון כבמת תיאטרון

  1. Yves schoonjas מבלגיה  הציג את הנושא המרכזי. כיצד ניתן להפוך את המוזיאון בבית ההיסטורי לתפאורת רקע להתרחשות נוספת. לאו דווקא תיאטרלית. יכול להיות תצוגה מתחלפת אשר "משתלבת" בקיים. אפשר להזמין אמן עכשווי או קבוצת אמנים "להתייחס" לתצוגה העכשווית. מראה דוגמאות לכך ממקומות שונים בעולם.
  2. David milne מאנגליה הראה דוגמא לסיפורו של בית היסטורי ב- spitalfield אשר משמר את אורח החיים במאה ה-19 בצורה תיאטרלית אך מלאת חיים. אוכל אמיתי, יין, ריחות המטבח. המצעים סתורים, נראה כאילו בעלי הבית "עזבו" ברגע זה או שישובו בעוד שנייה. מצריך עלויות תחזוקה גבוהות ביותר אך מספרי המבקרים הגבוהים ממנים את העלויות.יש ביקוש רב, רשימות המתנה לביקור במוזיאון.

3. Nicholas smith מאנגליה גם הוא הראה לנושא זה מהמוזיאון של strawberry hill שם מתמודדים עם הנושא של שילוב תיאטרון ואמצעים תיאטרליים בחללי המצודה/ארמון המקוריים.  בשנים האחרונות הדגש בפעילות המקום היא על האירועים והאמצעים התיאטרליים ועל הפעלת הקהל בכל האירועים, למרות שלא תמיד זה עולה בקנה אחד עם צרכי התצוגה.

 

מושב צהריים:

  1. Mario marchisella מצ'ילה  - פרזנטציה של וידאו ארט אמנותי  מוסיקלי המוצג ב- vila langmatt  , מוזיאון בבית היסטורי  משנת 1900. המציג הינו המלחין ומעבד של היצירה, אשר הותאמה במיוחד לתצוגה בבית ההיסטורי ומשתמשת גם בקול וגם במשחקי אור וצבע המשתלבים/ משתלטים על התצוגה כולה. חוויה מיוחדת בהחלט,  דוגמא ייחודית ושונה מכל מה שהוצג עד כה.
  2. Conny bogaard מארה"ב- המוזיאון ההיסטורי כמרכז לאמנות בין- תחומית: מוסיקה, תיאטרון, אמנות פלסטית, היסטוריה וספרות. אין להסתפק בהצגת אספקט אחד צר של תקופה ואובייקטים אלא להרחיב את העיסוק לכל התחומים הרלוונטיים הנוגעים ולמצוא דרכים לשלבם בתצוגה.
  3. John barnes אנגליה- the enchanted palace . דוגמא לתצוגה בעקבות דמויות מפתח מן העבר אשר השתכנו בארמון זה. הגיבורים המרכזיים, המשרתת, הגנן,הטבח והשומר. באמצעים קולנועיים המשולבים בתפאורה מרשימה מגלים המבקרים את סיפורו של הארמון , התככים והמזימות ושאר הפרטים ההיסטוריים על ידי מפגש עם הדמויות בגודל 1:1 ובאמצעים טכנולוגיים מרשימים. עשוי יפה מאוד.

מושב אחר הצה ריים  פרזנטציות:

  1. Ana cristina carvalho- ברזיל דוגמא למוזיאון היסטורי בברזיל, מאוד שמרני, אין אמצעים טכנולוגיים, אוסף מרשים של חפצים.
  2. Heinz buri- דנמרק: סיורים מודרכים תיאטרליים וקמפיין פרסומי יוצא דופן במוזיאון היסטורי בדנמרק.
  3. אילת ליבר- ירושלים: בית עגנון כדוגמא למוזיאון ספרותי, כמעט נטול חפצים.

ההתמודדות עם הצגת יצירה ספרותית במוזיאון. מצ"ב הפרוט.

 

  1. Mauricio Vicente ferreira- ברזיל-  the imperial museum .מוזיאון להיסטוריה אשר מתמודד עם הצגת ההיסטוריה של המדינה לצד התמקדות מקומית.

10. Jorien jas – הולנד: מוזיאון היסטורי הממוקם בטירה עתיקה ומשתמש בטכנולוגיה ומולטימדיה ללא חפצים כלל. כל המידע הכולל צילומים , סרטים וטקסטים מוקרן ישירות על גבי קירות המצודה המקוריים.

    12.elsa rodrigues – פורטוגל:בית היסטורי של  dues de joao  משורר פוטוגזי      בליסבון המקיים פעילות תרבותית עניפה: ערבי קריאת שירה, סדנאות כתיבה, פעילות חינוכית לילדים ונוער בנושאי ספרות ושירה. די דומה לבית עגנון, רק גדול ומפואר הרבה יותר...

 

יום רביעי 19.10.11:

 

סיורים באנטוורפן:

  1. Rubens house – סיור מודרך במוזיאון רובנס, בביתו ההיסטורי של הצייר הבלגי, אשר הפך למוזיאון. במוזיאון 32 חדרים אשר מכילים את מיטב הציורים של פול רובנס, אמן הדיוקנאות. הסיור מקיף ומקצועי עם דגש על עבודות השימור שנעשו במבנה וכן שימור הציורים והאוסף.
  2. סיור ב MUSEUM PLANTIN- MORETUS – מוזיאון מקסים ומרהיב במיוחד אשר מוקדש לנושא הדפוס. במבנה היסטורי שוכן מוזיאון שלם המציג מכונות דפוס ושיטות הדפסה עתיקות לצד עותקי דפוס של כתבים מהמאות 16 ן 17 וביניהם גם בעברית ספרי תנ"ך, הגדות פסח ועוד. מוזיאון מרגש ביותר, אחד היפים שראיתי אי פעם.
  3. סיור ב- rockox house  בית היסטורי מן המאה ה-16 אשר עבר גלגולים ובעלים  אך שומר ומציג את אורח החים הבלגי במאות הקודמות

-סיום-

 

לסיכום: כינוס ממוקד, מועיל ומפרה ביותר, חשוב בעיקר לעוסקים במוזאונים בבתים היסטוריים. בהחלט ארצה לארגן ולארח בעתיד כינוס מסוג זה בארץ , בשיתוף איגוד המוזאונים ואיקו"ם ישראל והמועצה לשימור אתרים .

 

 

כרמלה ארנון

 

הכינוס התקיים ביוזמה של קבוצת המוזאונים המקומיים בתוך איקו"ם המכונה ICR- INTERNATIONAL COMMITTEE FOR REGIONAL MUSEUMS בחלקה הדרום מערבי של נורווגיה המכונה VEST-AGDER.

נושא הכינוס היה "שינוי טעמים: גסטרונומיה מקומית ומוזיאונים אזוריים".

הנחת מארגני הכינוס הייתה שכל אזור מפתח לעצמו תבנית ייחודית ומובהקת של אוכל ושתייה הנשענים על המקורות הטבעיים הזמינים בסביבתו הטבעית.

בעידן הגלובליזציה המתפתחת במהירות, יש חשש שההתפתחות עשויה לשנות את האוכל המקומי המסורתי ולפתות את האנשים לעבור לאוכל מהיר וקל להכנה.

עם זאת אנו עדים לפריחה של ספרי הבישול ותכניות הבישול בטלוויזיה, תופעה שי בה לבטא כמיהה לאכול מסורתי.

המוזאונים באמצעות האוספים שלהם הכוללים תמונות, ציורים, איורים, כלי יום יום, חומר היסטורי, ספרי בישול, וממצאים ארכאולוגיים הינם משמרי תרבות ועשויים להיות כלי חשוב בכדי לשפוך אור על המאכלים, המנהגים המסורתיים והטקסים הקשורים באוכל כמו גם על כלי הבישול והאוכל.

למוזאונים בכינוס נתנה הזדמנות לעסוק בכל נושא הקשור לאוכל ושתיה מסורתיים.

הכנס התחלק לשני חלקים מרכזיים הכנס עצמו שנמשך חמישה ימים והמשך הכנס

 Post Conference))– שלושה ימים נוספים שהיה נתון לבחירה וכלל ביקורים במוזאונים ואתרים חלקם בראשית דרכם וחלקם מוסדות ותיקים.

הכינוס עצמו התחלק לשני חלקים:

החלק הראשון שבו הרצאות שנמשכו יומיים והמחלק השני ארבעה ימי סיור.

בימי הכינוס הראשונים בתאריכים 24-23 באוגוסט 2011 התארחנו בקריסטנסד  Kristiasand  במוזאון סולרדנדט  Soralndet kunstmuseu .

הכינוס נפתח בנגינה על כלים נורבגיים מסורתיים ושירה מסורתית בדברי ברכה של המארחים מושל וסט אגדיר ואת ראש העיר קריטנסנד – זה האחרון הגיע לכנס בתלבושת מסורתית

המשתתפים היו מכ- 20  מדינות ובהם: סרביה, נורבגיה, מפינלנד, אנגליה, טנזניה, קרואטיה, פולין סלובניה, גרמניה, אוסטריה, קנדה, מקסיקו, ברזי,ל כרתים, ארה"ב, ניוזילנד, סין, תיאלנד וישראל .

ההרצאות התנהלו במהלך היום משעה שמונה- תשע בבקר ועד לשעות אחר הצהרים בעוד כל ערב חווינו חוויה אחרת מחיי העיר.

כך למשל בערב הראשון בקרנו במרכז לשימור סירות Bragdoya Coastal Culture Center Boat ועמדנו על עבודת המתנדבים העוסקים בשימור סירות עתיקות ושימור הווי החיים שהתנהל סביב הסירות.

בערב השני ביקרנו בבית עתיק המכונה גימל גארד Gimle Gard שם שמענו מהמנהלת על בעיות השימור, ועל הכנסת מערכת חימום המצריכה פינוי של כל חפצי הבית עמדנו על דרכי עבודת הרישום הדקדקני והכנת המקום לשינויים. בהמשך ביקרנו במוזיאון לטבע באגדר שבחלקו קיים גן המייצג את מיני הצומח השונים הפזורים ברחבי נורבגיה ובו מנסים למצוא ולגדל צמחים נכחדים. המוזיאון עצמו מציג נושאים מגוונים ובהם בעלי החיים והצמחים המצויים היום בנורווגיה, ונושאים מדעיים כגון מהו קרבון 14 או תזוזת הקרחונים. כמו כן למוזיאון תערוכות מתחלפות והתערוכה שהוצגה הייתה בנושא " אוכמניות – מקורם ושימושם במסורת הנורווגית"

זהו מוזאון שיש מה ללמוד ממנו בדרכי תצוגה, המחשה ופעילות לתלמידים.

שלושת הימים הבאים היו ביקורים במוזאונים ואתרים.

25 באוגוסט 2011 היום השלישי לכנס: ביקור במרכז התרבות במינה Minne Kultusenter המנסה לשחזר את אורחות החיים והמנהגים של התושבים במאה הקודמת. הביקור היה משולב בקבלת פנים פולקלוריסטית של ראש הכפר, אחת מיוזמות המרכז ומנהלת המרכז. המארחים שהיו לבושים בבגדים מסורתיים הדגימו ריקוד מסורתי ושרו שירים מסורתיים להנאתנו הרבה. במרכז המבקרים הוקם מוזאון המביא כלים וחפצים שהתגלו בחפירות שנערכו במקום. שם פגשנו מספר אמצעי הפעלה מעניינים המשלבים יצירה ועשייה לקהל לצד הביקור הפסיבי.

 אחר הצהרים של אותו יום התארחנו במרכז מבקרים נוסף Hogtun Culture Center מרכז חדש שנמצא בהקמה בתוך בית ספר ועמדנו על הקשיים ליצור את המרכז ולמצוא את ייחודו.

היום השליש נחתם באירוח נוסף על חוף הים ב – Risobank במהלך ארוחת הערב האזנו לשירה נפלאה של שיר נורווגי עתיק מפי בחורה שמנהלת את בית החרושת לצמר אותה פגשנו גם למחרת היום.

26 באוגוסט היום הרביעי נפתח בביקור בבית החרושת לצמר בסיולינגסטד Sjolingstad  בית החרושת הוא בית חרושת ישן המשמר מסורת של עבודת מכונות מהמאה ה 18 מטרת המקום להמשיך ולהפעיל את המכונות הישנות ולשמר את דרכי העבודה הקדומות עם מעט מאוד שינויים ועל אף הקשיים הקדומים בתחזוקת המכונות והמבנים.

היה מעניין לראות את השיטות הישנות ולהשוות אותן לשיטות העבודה הקדומות.

המשך היום היה מרתק גם הוא וכלל ביקור במגדלור של לינדסנס  Lindesn בתוך סופת רוחות וגשמים. גם הגשם החזק והסופה לא מנעה מאתנו לטפס לראש המגדלור ולעמוד על החיים בתוך המגדלור על הסכנות ועל המחויבות של האנשים שאיישו את המגדלור והיו במידה רבה קרן האור של האוניות באזור.

היום החמישי שבת 27 באוגוסט הוקדש לביקור סבב באזור ליסטה Lista.

ערכנו סיורים בין אתרים קטנים שכל אחד מהם משמר ספינה עתיקה ומנסה לשמר את סיפור הסירה. בקרנו בשלושה או ארבעה אתרים מסוג זה.

ביקרנו מצודה נורבגית בעיר המכונה  Nordberg Fortress  מצודה ששימשה את החיילים הגרמנים במלחמת העולם השניה, ושמענו על החיים בעיירה בתקופה לצד חפצים וממצאים שמוצגים מהתקופה.

סיימנו את היום בביקור שמוזאון פתוח שדמה למוזאונים קודמים שבקרנו בהם.

הביקורים במוזאונים ובאתרים היו מרתקים וניתן היה ללמוד מכל אחד ואחד מהם.

אחד הנושאים שבלטו זה המתח בין הרצון לשמר כל פיסת היסטוריה וכל פיסה מהעבר לצד קושי גדול בשימור ותחזוקה של כל האתרים. עמדנו על הצורך בעיקר של אנשי הכפרים והמקומות שרואים חשיבות בשימור העבר למען עצמם והדורות הבאים לצד הצגתם לפני תיירים והעידוד לו הם זוכים nצד מושלי האזורים לעודד מגמה זו.

למשתתפים ניתנה אפשרות להמשיך את הכנס במספר ימים נוספים של ביקור בערים נוספות בנורווגיה ובמוזאונים נוספים. אפשרות ששמחתי לממש.

יום ראשון 28 באוגוסט היה יום מעבר פרידה מחלק מאנשי הקבוצה וסיעה לסטונגאר stavanger

המעבר והתמקמות לקחו את מירב היום אבל רגע לפני שמוזאון הילדים נסגר ערכנו אורת שמיר ביקור קצר במוזאון הילדים שלא נכלל בסיור הכנס. המוזאון בחלקו הגדול היה סגור והוא בשלבי העברה, החלק שהיה פתוח הוא אזור משחקים לילדים ולהורים כמו כן נחשפנו לתערוכה המכונה "ילדים במלחמה" תערוכה קשה לדעתי לצפייה למבוגרים על אחת כמה וכמה לילדים. תערוכה חד צדדית לפחות בעיניים ישראליות המציגה את יליד עזה אך לא את ילדי עוטף עזה.

יום שני 29 באוגוסט נפתח בביקור במוזאון הימי Maritime museum   מוזיאון השוכן על שפת הים ומחפש דרך להכניס את המבקרים לביקור במוזאון. הדרך שהמוזאון בוחר להוביל את התלמידים נראתה מעניינת ושונה מאשר במוזאונים אחרים. האוצרת של המוזאון אישות מדהימה גם בחזון וגם בדרך שבחרה להוביל אותנו במהות המוזאון ובחזון.

המשך היום ערכנו ביקורים במוזאון לקופסאות שימורים לסרדינים Can Factory Museum  ובמכלול של מוזאונים השייכים לעיר סטוואנגרד מוזאונים עירוניים שכל אחד משמר ומציג אספק אחר של החיים בעיר. המוזאון הנוסף שלא שייך לעיר הוא מוזיאון לנפט Norwegian Petroleum Museum מוזאון עם תצוגות בתלת מימד שממחישות את תהליך חיפוש הנפט מקורו והפקתו מהים.

בשעות אחר הצהרים עזבנו את סוונגארד בספינה שטנו לכיוון ברגן Bergen  אליה הגענו עם שעות חשיכה, על אף החשיכה ניתן היה להתרשם מהעיר ומבתי העץ כבר בירידה מהספינה.

פתחנו את הבקר שלמחרת יום שלישי 30 באוגוסט במוזאון שהוקם בבית חולים למצורעים Lepramuseum שבא לשמר את הדרך בה טיפלו במצורעים במאה הקודמת תנאי החיים שלהם והיחס אליהם.

בהמשך נערך ביקור בחלק העתיק של העיר ברגן  המכונה בירגן Bryggen – "המזח" הרובע המשתרע בסמוך לרציף נמל ברגן ומתאפיין בבתי עץ שנבנו במאה ה- 14. ברובע 61 בתי עץ שביניהם מעברים צרים וארוכים, חלקם מקורה. בתי הרובע שנבנו מעץ לא הותקן חימום כדי למנוע אפשרות של פריצת שריפות. בשנת 1702 ובשנת 1955 פרצו שרפות שכילו  חלק גדול מהרובע. למרות זאת הבתים שופצו בכל פעם מחדש, וחלקם הגדול נצבע בצבעי אוכרה אופייניים המדמים את צבעם של בתי לבנים מאבן אדומה. בריגן הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1979, וכיום הוא אזור בילוי שוקק חיים בעיר ואחד ממוקדי המשיכה שלה.

היה מעניין לראות את החיבור בין המשך שימור אדוק של המורשת ואיך ניתן למנף את השימור להמשך החיים היום יומי ולהפיק מכך גם תיירות.

ביקור במוזאון לארכאולוגיה של ברגן המציג שרידי מבנים מהמאה הראשונה לקיומה של העיר וממצאים שונים מימי הביניים. היה גם הוא מעניין הן בגלל הקמת המוזאון בתוך אתר החפירות כשחלק מהחפירה מהווה את המוצג ים במוזאון.

סרט ההסבר בפתיחה הנותן את תולדות העיר מבחינה ארכאולוגית היה סרט מדהים שניתן ללמוד ממנו . התצוגה במוזיאון עוברת תהליך שיוני ופט להצגת עוד מאותו דבר ישנן ויטרינות המשחזרות סיטואציה של בית, עם דמויות בית וכלי הבית, של מלאכות שונות כשהמדריכים במוזאון לבושים בבגדים מסורתיים. קו שליווה את כל המוזאונים בברגן.

סיום היום נערך במצודה Rosenkrantz Tower  מצודה המתוארכת לימי הביניים ששימשה למגורים יחד עם היותה מגדל מבוצר שהיה בשימוש משנת 1270 ועד לשנת 1520 בנוסף למבנה המרשים הנוף ממנו על העיר מדהים.

היום האחרון ב31 באוגוסט היה אירוח בברגן העתיקה. ביקור במוזאון העיר שגם הוא אוסף של בתים ישנים. הבתים במקומם ולא הוזזו כמו במקומות אחרים והמדריכים יכלו לספר את סיפור תושביה הראשונים של ברגן כל אחד מהבתים מספר סיפור של משפחה.

הדיון שם נסב על האתגרים והאפשרויות של זהות מקומית. גם שם עמדנו על הקשיים שיש בהפעלת המוזאון, מוזאון שהוא על שטח ציבורי של העיר וניתן להדריך בו גם בלי אנשי המוזאון.

לסיכום

היו אלו ימים מופלאים של ביקור במספר רב של מוזאונים בחשיפה לגישות מוזאליות שונות, לשיטות תצוגה והדרכה להכרות עם קשיים ובעיות במוזאונים אחרים.

הביקור אפשר להיפתח לרעיונות חדשים. לצד הביקור במוזאונים עצמם הייתה גם הקבוצה של מנהלים ואנשי מוזאונים רובם מרחבי אירופה לצד בודדים ממקסיקו, כרתים, סין שגם השיחות אתם הניבו הכרות עם קשיים הנמצאים במקומות אחרים וסקרנות להכרות עם המוזאונים הנוספים. אחד הלקחים שלי מהסיור היה דווקא המינוח שאנחנו משתמשים בו לעומת מינוח במקומות אחרים: למשל, 'מוזאון פתוח' בנורווגיה וכנראה בכל אירופה הוא אוסף של בתים ישנים שהוצבו בשטח אחד ומאפשרים להכיר את אורח החיים בכל אחד מהבתים האלו. הבתים משמרים את התרבות של אותו בית לתקופתו. המינוח שהמוכר לי מהארץ שמוזאון פתוח הוא מוזאון שמתקיימת בו חוויה של עשייה ומשחזר את אורח החיים בצורה פעילה של בעלי המלאכה ועוד.

גם המונח מוזאון רגיונלי טעון הסבר. עד כמה שהכרתי לפני הנסיעה מוזאון רגיונלי הוא מוזאון מקומי כלומר הנמצא בפריפריה בעוד בנורווגיה ובאירופה כולה הכוונה במינוח של מוזאון רגיונלי למוזאון היסטורי.

כללית היה זמן מדהים פנוי ללמידה מסוג אחר של חוויה והתנסות.

תודה לאיקו"ם ישראל שאפשרה בעזרת המלגה לממש את ההזדמנות.

כרמלה ארנון

אוצרת ומנהלת

המוזאון הארכאולוגי בעין דור

ח' כסלו, תשע"ב

‏4 דצמבר, 2011

ד"ר איתן בורשטיין

 בהוצאת 'איתאב' יוצאת בימים אלו מהדורה שנייה, מורחבת ומתוקנת של ה'לקסיקון לנצרות'. זאת לאחר שהמהדורה הקודמת אזלה מן השוק.

 

מדובר בספרו של ד"ר איתן בורשטיין חבר איגוד המוזאונים ואיקו"ם ישראל ומנהל המוזאון לתולדות בנק לאומי.

 

הספר מחזיק 540  עמודים. עמודי התוכן מחולקים לשני טורים. בטור המרכזי  מתוארים כ-1500 מושגים, אישים ואתרים  השייכים לכל זרמי הנצרות. רבים מן הערכים בלקסיקון,אין זה מיותר להזכיר,מוצאים את ביטויים החזותי במוזאונים הרבים ברחבי העולם.

 

בטור המשני, המקביל, נסקרים המקורות הפגאניים והיהודים של המושגים, ניתנות הערות -בחלקן פיקנטיות - המשלימות את הנכתב עם ההקשרים לעולם המודרני שלא לומר החדיש. בטור זה נמצאים גם ההסברים האטימולוגיים והפילולוגיים למושגים.

 

כך, בערך העוסק במילה הראשונה הנאמרת בתרגום הלטיני של התנ"ך (הוולגאטה) ע"י אלוהים ('יהי') מופיעה התייחסות למותג ולמפעל האיטלקי FIAT   ! – "ויהי".

 

הערך המוקדש ל'לוגוס' ("דבר","ערך","אידאה"),  הוא 'הבן' בשילוש הקדוש, יפנה אותנו לתוכנת ה-WORD של חברת....מיקרוסופט.

 

ואם בוולגאטה עסקינן, הספר מספק הסבר לקרניים על ראשו של משה כפי שפיסלו מיכלאנג'לו (שהבין את "ויקרן עור פניו" כפשוטו).

 

ההשפעה העצומה של הנצרות (בשונה מן היהדות) על האמנות על כל היבטיה (פיסול, אדריכלות, ציור ומוסיקה) באה גם היא לידי ביטוי בחיבור זה. ליד ההסברים על מושגים ואישים כמו 'פסיון' ,'פטרוס' ו'הירונימוס' ניתנת סקירה אודות האמנים הרבים שתיארום בפיסול או בציור ומיקומם במוזאונים ברחבי תבל.מבין האמנים שיצירותיהם מופיעות בלקסיקון נציין את דירק בוטס,מיכלאנג'לו,גוסטב דורה,ג'ורג' דלה טור,טיציאן,קרווג'ו ורבים אחרים.

 

מעיון בערך 'מפקד קווירינוס' מתברר לקורא כי עותק נוסף של הציור המפורסם של פיטר ברויכל המבוגר שנושאו הוא המפקד הנראה במוזאון המלכותי בבריסל נמצא במוזאון בבואנוס איירס.

 

הלקסיקון עשיר בהתייחסויות ובדוגמאות חזותיות של מזבחות מפורסמים כמו זה שבקתדרלת סנט בָּוון בגנט בלגיה ובכנסיית סן מרקו בוונציה.כן עתיר הספר  בהסברים אודות מושגים מעולמות האמנות  והאדריכלות  דוגמת 'טריפטיך' ו'נוויס'.

 

למניעת כפילויות נמצאת בסוף  כל ערך התייחסות לערכים אחרים המשלימים את המידע .

לכן, למשל,בסוף הערך 'לותר' ישנם מראי מקומות לערכים דוגמת הסמכה, וידוי, טצל, ליטורגיה, מור, תומס, מינצר, מלנכתון וצווינגלי.     

 

אין מדובר כאן בחיבור פולמוסי,אלא בניסיון   לתאר בצורה אובייקטיבית ושקולה את הדת היחידה שנולדה בתחומי ארץ ישראל.

 

חידושו של ה'לקסיקון  לנצרות' הוא בעובדה שהוא מבוסס לא על ספרות משנית אלא על מקורות ראשוניים דוגמת הברית החדשה ואבות הכנסייה שנכתבו בלטינית, יוונית וסורית.

הציטטות מן הברית החדשה המובאות בספר ביוונית מלמדות אותנו, אולי בפעם הראשונה, את פשרן המקורי. מתברר, למשל שהביטוי "אין נביא בעירו" הלקוח מן האוונגליון לפי לוקס אינו התרגום המדויק וצ"ל "אין נביא במולדתו". עיר המכורה בה מדובר,היא נצרת ולא בית לחם....

 

לעזרת אותם קוראים שאינם שולטים ביוונית ניתן  לצד התרגום העברי גם שעתוק (טרנסליטרציה) באותיות עבריות..

 

המחבר שעסק שנים רבות בהוראה ובהדרכה שם את הדגש על בידול המידע לקהלים מגוונים בארצות שונות.

 

בסוף הספר מצויה – רשימת הקדושים לפי תאריך חייהם ותוך הדגשת הזרם אליו הם שייכים.

 

המחבר מקווה שמעבר לידע  המוזאולוגי והבנת היצירות יתרום הספר לפיוס או לפחות להבנה בין שתי הדתות לאחר תקופה ארוכה מדי של מתח בין היהדות  לנצרות.