דוח כינוס בין-לאומי, הוועידה התלת-שנתית של איקום בשנחאי, סין, 13-7 בנובמבר 2010

עידית שרוני, אוצרת מוזאון יהדות בבל, אור-יהודה
הכנס התקיים בשנחאי, סין בתאריכים 7-13 בנובמבר, 2010 בבניין האקספו העולמי. בכנס השתתפו למעלה מאלפיים עמיתים מכל תחומי המוזיאולוגיה מרחבי העולם.
נושאו של הכנס – "מוזיאונים עבור הרמוניה חברתית" (Museums for Social Harmony) ומטרתו להבהיר את תפקיד המוזיאון כמקדם התפתחות חברתית וכמתווך בקונפליקטים תרבותיים וסביבתיים.
במסגרת הוועידה הכללית של איקום התקיים כינוס של ארגון איקמה (ICME) – הוועידה הבינלאומית של מוזיאונים אתנוגרפים, אשר דן בנושא –  "המוזיאון המאתגר ואתגור המוזיאון"(The Challenging Museum/Challenging the Museum).
מוזיאונים אתנוגרפים שמציגים מורשת תרבותית, הולכים ומתפתחים ברבות השנים והם נותנים תרומה חשובה בבניית הרמוניה חברתית. התפתחות זו ניכרת בסין אשר עושה מאמצים לשמר את קבוצות המיעוט האתני החיות בקרבה. הרצאה מרתקת בנושא זה ניתנה מאת Yong Jirong מסין בנושא – Development and Challenges of Ethnic Cultural and Regional Museums In China
ההרצאה דנה בתפתחות המוזיאונים לאתנוגרפיה בסין בתחילת המאה העשרים, אשר להם תפקיד חשוב בקידום הרמוניה חברתית. סין, אשר מתרחשים בה שינויים עמוקים בחברה ובכלכלה, ניצבת מול אתגרים חסרי תקדים בשימור המורשת התרבותית של חמישים ושש קבוצות אתניות. הממשלה עושה מאמצים בשימור הקבוצות ובונה מוזיאונים אתניים, במיוחד במחוזות עם אוכלוסיית מיעוט אתני.
"מוזיאון יהדות בבל" עלה בהרצאתה של ד"ר שלי שנהב – Visual Politics & Poetic Ethnography in Ethnic Heritage Centers in Israel בהקשר של מרכזי מורשת בארץ. אציין כי המשך הדיון על מוזיאון יהדות בבל התקיים במפגשים עם עמיתים במהלך הכנס שביקשו לשאול אותי שאלות נוספות על המוזיאון ואופי פעילותיו.
Per Rekdal מנורבגיה דיבר בהרצאתו –The Challenging Museum/Challenging the Museum על התעוזה במוזיאונים להעלות דילמות ופרדוקסים. תעוזה זו לדבריו מאתגרת את המוזיאון. דוגמא למוזיאון שמתמודד עם נושא מאתגר עלתה בהרצאה של Ann Siri מנורבגיה – Minda, the girl at the pharmacy  - An educational programme on sexual assault
המוזיאון יצא עם תוכנית חינוכית שעוסקת בנושא של תקיפה מינית. סיפור אמיתי על ילדה בת ארבע עשרה בשם מינדה אשר הותקפה מינית על ידי בעל בית מרקחת, אשר יצא זכאי בשל חוסר הוכחות. זהו סיפור של מאבק שמעלה את פער המעמדות בין ילדה שבאה ממעמד פועלים לבין בעל בית מרקחת שבא ממעמד גבוה. התוכנית במוזיאון מועברת באמצעות תיאטרון אשר שחקניו הם קהל הילדים במוזיאון אשר שופט את המקרה.
במהלך הכנס נערך סיור בבית הכנסת "אוהל משה" שמשמש היום כמוזיאון לפליטים יהודים בשנחאי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעו לסין כ-18,000 פליטים יהודים ממרכז אירופה, שברחו מאימת הנאצים. פליטים אלו הגיעו לשנחאי, שהיה המקום היחיד שלא דרש מהם ויזה. הקהילה הספרדית והקהילה האשכנזית דאגו לפליטים ששוכנו בגטו הונגקיו בשנחאי. עשירי הקהילה הבגדאדית נרתמו לסייע לפליטים ותרמו כספים לשיפוץ בניינים ולבניית מרפאות ובית ספר לילדי הפליטים. מבחינתי מצאתי עניין רב בבית כנסת זה הן בשל הצגת סיפור הצלתם של הפליטים היהודים והן בשל מעורבותה של הקהילה הבגדאדית בסיפור זה. אחת מויטרינות התצוגה במוזיאון הוקדשה לפריטים של יהודי בגדאד בשנחאי, שם התבקשתי על-ידי צוות המוזיאון לדבר על טיבם של הפריטים של הקהילה הבגדאדית שמוצגים שם. חוויית הביקור התעצמה כאשר נכנסנו, עם כיסוי ניילון לנעלינו, לחלל בית הכנסת ששוחזר על ידי הממשלה הסינית בשנת 2007.
חשיבותה של הקהילה היהודית הבגדאדית בשנחאי
אל הכנס הגעתי כחודש לאחר פתיחת התערוכה שאצרתי במוזיאון יהדות בבל "מעולפת ספירים"[*]: ספרי תורה ותשמישי קדושה בקהילות יהודי בבל בבבל ובתפוצות. התערוכה מציגה, בין השאר, היכל ותיבה אותנטיים שקיבלנו ממשפחת ששון, ספרי תורה שנוצרו בבבל ובסין ותצלומי בתי כנסת במזרח הרחוק לרבות בית כנסת "אוהל רחל" בשנחאי.
בתערוכה בולטת חשיבותן של משפחות בגדאדיות, במיוחד משפחת ששון שכונתה "הרוטשילדים של המזרח", שהיגרו למזרח הרחוק והתיישבו שם ובכלל זה בשנחאי. השתתפותי בכנס שנערך בעיר שנחאי הייתה עבורי סגירת מעגל מרתקת.
היישוב היהודי החדש בסין התחיל באמצע המאה ה-19 על-ידי יהודים יוצאי בגדאד ויהודי בבל בהודו שהיו סוחרים אמידים. הם התיישבו בשנחאי ותרמו תרומה ניכרת להפיכתה של עיר זו מעיירת דייגים לעיר בין-לאומית. תוך זמן קצר תפסו משפחות בגדאדיות בולטות כמו ששון, כדורי, חרדון  ועזרא מקום מרכזי במסחר ובכלכלה של העיר וצברו עושר רב מעסקי נדל"ן ומסחר באופיום. כך לדוגמא, חלקים רבים של הרחוב הראשי בשנחאי - רח' ננג'ין, היו שייכים במקור לחרדון; "מלון שלום" – מלון מפואר שבמקור נקרא "מלון קטאי", נבנה על-ידי ויקטור ששון. הוא ממוקם ברחוב ננג'ין הנושק לבונד - הטיילת המפורסמת ביותר בעיר על גדות נהר ההוואנג-פו; ארמון הילדים המפורסם בשנחאי היה בעבר ארמון השיש של משפחת כדורי ועוד.
התמזל מזלי והצלחתי לערוך סיור בבית הכנסת "אוהל רחל", אשר אינו פתוח לקהל בימים אלה. בית כנסת זה הינו גדול ממדים ומרשים, נבנה בשנת 1920 על-ידי סר יעקב ששון לזכר אשתו רחל, ברובע הבריטי בשנחאי.
אני מודה לפרופסורים מ"המרכז ללימודים יהודים בשנחאי", איתם ערכתי פגישה מקצועית. שם נפגשתי גם עם פרופ' פאן גואנג שהוציא קטלוג על היהודים בשנחאי והוא אף הרצה בכנס. הם עשו מאמצים רבים אשר צלחו וכך הייתה לי הזכות להתרשם מקרוב ולהיכנס לבית הכנסת, ששימש כמרכזם של הקהילה הבגדאדית בשנחאי כמאה שנים.
ברצוני להודות לאיקום ישראל אשר אפשרו לי לקחת חלק בכנס המעשיר. הייתה זו חוויה מקצועית אשר הרחיבה את הידע המוזיאלי נוסף לחוויה האישית. חשיבותו של הכנס הוא גם במתן האפשרות ליצור קשרים עם עמיתים מוזיאולוגים מכל העולם ובכלל זה עם פרופסורים סינים מ"המרכז ללימודים יהודים בשנחאי" שחוקרים את יהודי בגדאד בעיר מרתקת זו.

[*]  "מעולפת ספירים, אלו ספרי תורה שהם דומים לעשת שן שמקושטת כספיר" (ילקוט שמעוני, שיר שירים, רמז תתקצא)