חיפוש מוזאונים

חנה אורלוף: פיסול פמיניסטי בישראל

מאירה גרוסינגר I תא אנושי, 2012 טכניקה מעורבת  באדיבות האמנית
24.06.2017
18.02.2018

 

תערוכה ממבחר עבודותיה של חנה אורלוף (1968-1888), שבעבודותיה הקדימה לבשר גישה אמנותית אישית  ופורצת דרך לגוף הנשי. לצד עבודותיה של חנה אורלוף תוצגנה אמניות עכשוויות, המבקשות לבחון גבולות מקובלים בתיאורים של גוף האישה בזיקה למרחב הקולקטיבי. 

אורלוף הייתה בין היוצרות הראשונות שהציבו את הגוף הנשי במרכז יצירתן והשתמשו לשם תיאורו בדרכי הבעה מודרניסטיות. עוד בצעירותה באוקראינה סירבה לקבל את התפקיד המסורתי של האישה. עם הגיעה לפריז  פגשה את הבולטים שבאמני התקופה והרבתה ליצור דיוקנאות של נשים שייצגו בעיניה את אידיאל האישה המודרנית והעצמאית. אורלוף  יצרה עשרות פסלי עירום נשי ופסלים של גיבורות המקרא, חלוצות ורקדניות, נשים הרות ואימהות, וכן עבודות המבקשות להדגיש את אידיאל הידידות בין נשים. בשנות החמישים והשישים, כאשר זכתה להוקרה בינלאומית, חילקה את זמנה בין פריז לישראל וגם כאן יצרה דיוקנאות נשים מעולם התרבות והאמנות.

ההתייחסות הפמיניסטית לגוף האישה צברה תאוצה והתאפיינה במבע רדיקלי יותר בחלוף השנים. כחלק מרצף זה, התערוכה בוחנת את מערכת היחסים ההיסטורית של הגוף הנשי עם החלוקה המגדרית המקובלת של המרחבים הציבוריים והפרטיים. מהלך זה נעשה דרך התייחסות לפיסול של אמניות ישראליות עכשוויות, המשתמשות בטקטיקות פוסט-מודרניות של הלם, פרובוקציה ואירוניה כדי לחקור היבטים עכשוויים הקשורים לגוף הנשי. עבודותיהן מערערות על הפרדות וגבולות שהתקבעו בתרבות, מאפשרות קיום למה שנחשב יוצא דופן  ולא רציונלי, כהתרסה כנגד שנים של אפליה. מצטיירת כאן עשייה אמנותית מורכבת ועשירה, הבוחנת את מיקומה הפיזי, הפוליטי והפסיכולוגי של הנשיות. בין האמניות המשתתפות: נעה ארד-יאירי, שרון בלבן, הילה בן ארי, רונית ברנגה, מאירה גרוסינגר, מירב היימן, אמירה זיאן, טובה לוטן, דליה מאירי, אורלי מונטג, מירה מיילור, אסתר נאור, טלי נבון, חנה סהר, ורד סיוון, ורה קורמן, חוה ראוכר, אירה רייכוורגר.

במסגרת התערוכה מוצג המיצב "בין לבין" של האמנית טלי נבון (נ' 1964), הנוצר בהשראת פסלי האימהוֹת של  אורלוף, המשקפים ברכותם אידאה אימהית אוניברסלית. משנות השישים והשבעים האמנות שנוצרה בהשפעת הפמיניזם הרדיקלי שללה את הייצוגים המסורתיים של הנשיות האימהית. משנות התשעים הדיון הפוסט-פמיניסטי אפשר לעסוק מחדש בחוויית האימהוּת, מתוך הדגשת החופש של האישה לבחור ולשלוט על גופה. המיצב של נבון, המשקף מגמת התחדשות זו, מכיל עבודת וידיאו ואובייקט פיסולי ומביא ייצוג רב-פנים של נשיות.

בזיקה לעיסוק בגוף הנשי, המוזיאון מציג מקבץ עבודות של מאנה-כץ, העוסקות בעירום נשי – כנדבך חשוב במכלול יצירתו. בציורים וברישומים מוקדמים ניכרת השפעת הקוביזם, שהביא לפירוק המבנה האנטומי של האישה ולהרכבתו מחדש מצורות גיאומטריות. בהמשך פיתח מאנה-כץ דימוי גשמי וחושני של האישה המפתה, כמושא של תשוקה גברית בהשראת המגמה האוריינטליסטית של אמני המאה התשע-עשרה. ניתן לעמוד על היחס המשתנה ומרובה הפנים אל העירום הנשי ביצירתו.

אוצרת: סבטלנה ריינגולד