לפני כשנתיים השתתפתי בכנס חשוב בזצלבורג שבאוסטריה הנקרא Salzburg Global Conference- הכנס דן באספקטים שונים של "החופש שבנייוד מורשת תרבותית" אחת מההרצאות המרתקות ששמעתי בכנס הועברה ע"י משתתפת מהודו . ד"ר קוויטה סינג` היא מרצה באוניברסיטת דלהי ותחום מומחיותה הוא אמנות מוגולית. ההרצאה המיוחדת סקרה באופן מיוחד את הנושא של החופש בנייוד מורשת תרבותית תוך כדאי עריכת חשבון נוקב עם המימסד המוזאלי המערבי ותפיסתו התרבותית. ההרצאה התפרסמה מאוחר יותר בארה"ב בעיתון הניו יורק טיימס במוסף לאמנות. לאחר שקבלתי את רשותה של דר. סינג` חשבתי שיהיה נכון לתרגם את המאמר לעברית ולפרסמו בארץ במספר הזדמנויות,חשבתי לנכון שהוא יופיע במדור המאמרים באתר של איקום ישראל. מצרף את המאמר לדוא"ל זה, ומקווה שהוא אכן יופיע במדור האמור מכוון שהנאמר בו רלוונטי לכל המתענינים בסוגיות המורשת התרבותית על השלכותיה.
מיכאל מגן, מנהל המעבדה לשימור נייר וקלף
מוזיאון ישראל, ירושלים
האם באמת אנו רוצים בחופש הניוד של נכסי תרבות ?
לפני מספר שנים קבלתי מלגה מקרן גטי לצרך מחקר על מוזיאונים בדרום אסיה. התכוונתי לשלוח כ 12 חוקרים אל כמאה מוזיאונים בכל רחבי הודו על מנת לקבל משוב על מקומו של המוזיאון בהוויה החברתית ההודית העכשווית. נפגשתי עם המנהל של משרד התרבות ובקשתי ממנו מכתב תמיכה, מה רבה הייתה תדהמתי לתגובתה הבלתי צפויה. וכך היא הוסיפה .. גברתי עומדת לשלוח חוקרים למוזיאונים במקומות מרוחקים ונדחים, בהם מצויים פריטים וחפצי אמנות נדירים בעלי ערך תרבותי רב, בשעה שבמוסדות אלו השמירה ורמת הביטחון שואפים לאפס. גברתי המלומדת תשלח את הסקר על ממצאיו הקשים לקרן גטי, ולא יעבור זמן רב עד שנגלה כי יצירות וחפצי אמנות יתחלו להעלם מאותם מוזיאונים. מצאתי בהערותיה של נציגת הבירוקרטיה חוסר מיקוד ולא ייחסתי לכך חשיבות רבה, עד אשר ב 2007 עלה הנושא שנית וגרם להתרגשות במתכונת דומה במדינה שכנה להודו בבנגלדש. המוזיאון הבנגלדשי הלאומי התכונן להשאיל 189 פריטים ארכיאולוגים נדירים מהמאה ה-4 ועד למאה -10 לתערוכה במוזיאון בפאריס ( Musée Guimet ). המחאה לא אחרה לבוא עיתונאים, אמנים, ארכיאולוגים וגמלאים שהיו אנשי מנהל המוזיאון בבנגלדש העלו טענות ומתחו ביקורת כנגד אותה יוזמה . (The Art Newspaper, January 2008, p9) המחאה נבעה ממספר סיבות ובעיקר מהחשש לגורלם של אותם פריטים נדירים אך גם מכך שבנגלדש לא יוצאת נשכרת "מהעסקה" למעט קבלת 200 קטלוגים של התערוכה. עלו טענות בנושא יחסי הגומלין וההדדיות כנגד המוזיאון הצרפתי אשר אינו מצא לנכון לתגמל את בנגלדש בתערוכה ראויה. במה שונה בנגלדש מהודו? שאלו והקשו, שהרי שלפני מספר שנים אותו מוזיאון השאיל מיניאטוריות הודיות שהוצגו בפריס ובמקביל נשלחה תערוכה של ציורי פיקאסו לניו דלהי. רק לטענה אחת הגיבו הצרפתים – הם העלו ערכי הביטוח של חפצי התערוכה ב 30% כנגד הטענה כי החפצים בוטחו מתחת לערכם האמיתי לא לשם חסכון בעליות הגבוהות של התערוכה, אלה כי נרקמה קנוניה ע"י הצרפתים !!. תחילה ייעלמו מספר פריטים ולאחר שישולמו דמי בטוח נמוכים למשאילים ימכרו אותם פריטים נדירים בשוק הפרטי עליהם יקבלו שלמונים נכבדים. עד מהרה הוגשה עתירה לבית המשפט ע"י אזרח בנגלדשי על מנת לעצור את תהליך העברת התערוכה או לפחות לגרום לדחיית פתיחת התערוכה בפאריס. חפצי האמנות של התערוכה האמורה החלו להישלח לצרפת כשהתברר לפתע שאחד המטענים המכיל 2 פסלי חמר מהמאה ה-6 נעלם בשדה התעופה קאטה בבנגלדש. לאחר ששני עובדי מסוף המטענים בבנגלדש נעצרו כנראה גם עונו ובתום חקירה קצרה הודו השניים שהם האחראים לגניבת פסלי החמר ולהריסתם!! החשודים במעשה תרצו את מעשיהם בכך שהם סברו שערכם הרב של אותם פסלי החמר נעוץ בעובדה שהם אוצרים בקרבם אבני חן וזהב, הפסלים נופצו ומה רבה הייתה אכזבתם לגלות שאין בהם דבר, וברוב תסכולם השליכו את השברים לאשפה ולמעט שני שברים קטנים שאותרו שאר חלקי הפסלים השבורים מעולם לא נמצאו. בנקודה זו הרשויות בנגלדש בטלו את התערוכה והשגריר הבנגלדשי הצעיר נאלץ לסור לסדרת פגישות דחופות ולהסברים במשרד החוץ הצרפתי והתנצלויות לאין מכביר במוזיאון בפאריס. יתכן מאד שהלחץ הרב שנגרם לנציג הדיפלומטי מבנגלדש בעקבות התקרית המביכה, גרם לכך שיומיים לאחר פגישותיו המרובות עם עמיתיו במשרד החוץ הצרפתי ליבו לא עמד בלחצים הוא התמוטט ונפח את נשמתו.
מאורעות אלו וסערת הרגשות שהיו מנת חלקם יכולים ללמדנו כיצד נתפשים המוזיאונים המערבים בעין לא מערבית, הם מצטיירים כישויות מפחידות בעלי רעב בלתי נשלט לאוצרות תרבותיים. המוזיאונים נתפשים כארגונים בעלי עוצמות כלכליות בלתי מוגבלות אשר ביכולתם להשיג כל דבר שיחפצו בו. אמירות כמו "המוזיאון האוניברסאלי" השואף לגשר בין תרבויות ולאומים לבניית הבנה לשיתוף פעולה ולהדדיות יתקבלו לאחר אירועים כאלו בדחייה ואף יעוררו כעס רב.
במאה השנים האחרונות מדינות ולאומים חדשים ראו צורך רב יותר להראות כמגשימי ייעוד היסטורי יותר מאשר להראות כמדינות מודרניות מתוקנות. התפתחות הרעיון של המורשת התרבותית בטא יותר מכול את הבסיס המבטיח מכנה משותף לרגש לאומי. כעת כשחפצי תרבות מנוידים ממדינה אחת לשנייה הם הופכים להיות "הנשאים" של אותם רגשות לאומים בכל מקום בו הם יוצגו. המסחור או התמחור של המורשת התרבותית מהווה תעודת עניות להערכה ראויה של בני האדם ולרגשותיהם. הסחר החוקי והבלתי חוקי יהיו תמריץ לניוד וארעיות של נכסי תרבות יותר מכל.
מוזיאון הלובר או המוזיאון הבריטי מגדירים עצמם כיום " כמוזיאונים אוניברסאליים", אין זו עובדה חדשה שאוספים חשובים אלו הושגו במהלך אירועים היסטוריים טראומטיים והם תולדה של כיבוש והתנחלות. אירועים אילו הם נקודת ציון מיוחדת במהלך ההיסטוריה האנושית בה חברו יחדיו עושר, עוצמה צבאית, ומגע פיסי עם פיסות תבל מרוחקות ובנוסף לכך רעב אינטלקטואלי המכונה " אנציקלופדיזים". כיום המוזיאונים האוניברסאליים עומדים מול ביקורת נוקבת ומול תביעות להשבת נכסי תרבות. ומה המוזיאונים משיבים? הם רוצים שנראה בהם כאתרים המצויים מעל גבולות ולאומיים ורק כך נוכל להבטיח את אחדותו של המין האנושי.
ראיית המוזיאון האוניברסאלי כמייצג רעיון נצחי זו תפישה רעיונית פשטנית מה גם שאינה נכונה. לתפיסה רעיונית זו היסטוריה משלה ועימה גם עמדה פוליטית. המוזיאון האוניברסאלי נלחם על מנת להגן על עצמו ופחות מכך על המורשת האוניברסאלית. זו הסיבה דרך אגב שחשוב לשמר את המוזיאון האוניברסאלי במתכונתו, ולאו דווקא מהסיבה שמוזיאון זה הוא חיוני לכך שנוכל להכיר אחד את תרבותו של השני אלא מהסיבה שהמוזיאון מייצג תופעה תרבותית לכשעצמה. אם למשל נפרק את המוזיאונים האוניברסאליים לעולם לא נוכל לשחזרם מחדש כפי שהיו. לכן טוב יהיה אם המוזיאונים האוניברסאליים יתחילו לראות את האוניברסאליות כאפשרות אחת מבין אפשרויות רבות אחרות לראיית והמשגת האמנות, התרבות והאנושות. אם המוזיאונים האוניברסאליים מעוניינים שיאמינו במה שהם מאמינים, תחילה צריכים הם לכבד בצורה אמיתית את בני האדם ולא רק את יצירות המופת שלהם.
לכבד משמעותו שהמוזיאונים האוניברסאליים נדרשים להטמיע את ההכרה שלפעילותם ומחויבותם לשמר, להציג ולתת נגישות לחפצים יש בה כדי לפגוע בציבור, קהילה ואו מיעוט מסוים . לדוגמא שימור של חפץ והצגתו בתערוכה בשעה שבקהילת המקור משם נלקח החפץ יחשב הדבר כפגיעה בקדושה מהסיבה הפשוטה שההקשר התרבותי פולחני וייעודו של החפץ הוא להיהרס ולא להישמר. תארו לעצמכם את הסלידה והכעס חברי קהילה הרואים פריטי קבורה שנלקחו ממקום קבורתם והושמו בתצוגה בשעה שחפצים אלו יועדו להבטיח את מנוחת האבות הקדומים לחיי הנצח.
אנו חיים כיום בעידן המאפשר לאנשים להרים את קולם ולהשמיע את דברם גם אם לא תהיה תועלת חומרית שקולה מנגד, ישנם מספר מוזיאונים בעולם המכבדים את קולם של אלו. לדוגמא ישנם מוזיאונים באוסטרליה המאפשרים יציאת חפצי פולחן אבוריגינים אל מחוץ המוזיאון והשארתם במקומות הפולחן גם אם לא ניתן יהיה להבטיח את שימורם.
בשעה ששינוים מהותיים אלו מהווים נקודת מפנה בייסוד התפיסה העצמית של המוזיאונים אין זו מקריות שהמדיניות המוזיאלית התעלמה מהרגשות הדתיים ואו מהפולחן, היה בכך אי כבוד לבני מיעוטים שהם גם במקרה אזרחי העולם אם זה בקנדה, אוסטרליה או ארה"ב.
קרוב לודאי שנהייה עדים בתקופתנו ללחץ הולך וגובר על המוזיאונים להחזיר פריטים מהאוספים אל קהילות המקור. והשאלה שצריכה להישאל כאשר חפצי מורשת תרבותית יהיו חופשים לנוע ולנוד להיכן הם אמורים להגיע? לאלו המאמינים בדבקות שלחפצים אלו שיוך דתי? או לאלו הטוענים שהם יכולים לשמור פיסית על אותם חפצים ולהבטיח את שלמותם לעתיד, או אלו היכולים לתת לחפצי התרבות את המשמעות הרבגונית הרבה ביותר בחברה? למדינות או לאומים בהתהוותם הזקוקים למורשת תרבותית כצורך להגדרה עצמית? או למרבה במחיר?
לקטגוריה האחרונה קמה עדנה בשנים האחרונות הם הגיעו מסין מהודו או מרוסיה בצורת אוליגרכיים ומיליונרים חדשים שנוספו למעגל הסחר התרבותי. הגדילו לעשות מכולם נסיכויות המפרץ לאחר שרכשו אומנות אסלאמית המשיכו אלו בקניית אמנות בין לאומית וקנחו לבסוף ברכישת מוזיאונים אוניברסאליים. הסכמי שיתוף הפעולה בין אבו דאבי למוזיאון הלובר עוררו ניצוצות התרגשות רבים בצרפת אלו לא דמו כלל לניצוצות שריצדו בבנגלדש כפי שתואר בתחילת המאמר. המחאה שקמה בצרפת יצאה נגד פעילות הממשלה ושללה את זכותה לנייד "כפי שמתחשק לה" את המורשת הלאומית, מהסיבה שהדיפלומטיה התרבותית נגועה באינטרסים מדינים כלכליים. למחאה זו ישנו הבדל מהותי אחד בשעה שהבנגלדשים חשו שהם לא תוגמלו כראוי יצא קצפה של המחאה בצרפת על כך שהלובר תוגמל כספית ויצא נשכר מהסכם ההשאלה ( ע"י נסיכויות המפרץ). "המוזיאונים שלנו הם לא למכירה" נאמר בהבלטה ובהדגשה לתשומת ליבם של מנהלי המוזיאונים בצרפת.
באותה מידה שבצרפת היה ביטוי סלידה ולשאת הנפש כנגד התופעה של "קנייתם " בכסף ערבי חייבים אנו לשאול את עצמנו האם אנו מוכנים באמת לנייד בצורה חופשית פרטי תרבות ואמנות.? יאמר אשר יאמר אך עקרונות מוצדקים הם כאלו שנמשיך לדבוק בהם גם אם אינם משרתים את טובתנו.
כותבת מאמר זה היא פרופסור בכיר באוניברסיטת ג` וראלה נרו בניו דלהי הודו, מאמר זה הוא גרסה כתובה של הרצאה שנתנה בסמינר הגלובלי בזלצבורג (Salzburg Global Seminar) אוסטריה ב9-13 2008 במאי בכנס: "חופש הניוד של נכסי תרבות" “Achieving the Freer Circulation of Cultural Artifacts”
תרגם מאנגלית :מיכאל מגן שהשתתף באותו בכנס.