תקציר
ישראל היא מדינה המורכבת בעיקר ממהגרים ומצאצאיהם ילידי המקום, ומאוכלסת באנשים ממגוון דתות ומוצאים אתניים. בעשורים האחרונים, קבוצות אתניות רבות יצרו לעצמן מוזאונים, לשם שימור מורשתן התרבותית. מחקר זה הוא הראשון להעריך את מלוא מגוון המוזאונים האתנוגרפיים בישראל.
במדינת ישראל למעלה ממאתיים מוזאונים ואתרי מורשת. מהם, בולטת נוכחותם של מוזאוני ההתיישבות, וכן המוזאונים המוקדשים לזרועות הביטחון למיניהן. מוזאונים אתנוגרפיים מהווים קטגוריה מתפתחת, עם למעלה משלושים מוזאונים כיום. בעוד שהצעדים הראשונים בהצגת אתנוגרפיה של ארץ-ישראל/פלשתינה נעשו בסוף המאה התשע-עשרה, הרי שיסודות התחום הונחו על-ידי מוזאון ישראל בשנות הששים. אתנוגרפיה יהודית מוצגת כיום בכמה מוזאונים כלליים, אך תצוגות אלה לרוב מדגישות את המאפיינים המשותפים לעדות היהודיות השונות. בכך, הם משקפים את מדיניות "כור ההיתוך" הציונית, אשר שאפה למוסס את האלמנטים הגלותיים בזהות היהודית, ולאחד את יהודי העולם לכדי עם אחד. בנוסף, מוזאונים אלה נטו להתמקד במורשת יהדות אשכנז על חשבון יהדות המזרח, כמו גם קבוצות המיעוטים הלא-יהודים.
בראשית שנות השבעים קבוצות אתניות יהודיות שלא היו מרוצות מהדרך שבה המוזאונים הגדולים הציגו את מורשתן (או התעלמו ממנה), החלו להקים מוזאונים המוקדשים לתרבותן שלהן. אלה כוללים מוזאונים המוקדשים באופן בלעדי למורשת התרבותית של יהדות גרמניה, הונגריה, הודו, עיראק, איטליה, לוב, מרוקו, תורכיה, אוזבקיסטן (בוכרה), ותימן. מוזאונים אלה מציגים לרוב את "עברן המפואר" של עדות אלה, בטרם הגירתן לישראל. בעוד שלכאורה מוזאונים אלה קוראים תיגר על אידיאולוגיית "כור ההיתוך" הציונית, הרי שבפועל הם מבליטים את מחויבותם לזהות יהודית משותפת.
במקביל, קבוצות לא-יהודיות החלו להקים מוזאונים משלהן. ערבים אזרחי ישראל, וכן פלסטינים מהגדה המערבית, הקימו מוזאונים המאתגרים את הסיפר המוצג במוזאוני ההתיישבות היהודית, בהכריזם כי המורשת המוצגת במוזאונים אלה היא למעשה שלהן. מנגד, המוזאונים שהוקמו על-ידי הקהילות הבדואיות, דרוזיות, וצ'רקסיות נוטים יותר לצד המסחרי, ולכן ממעטים בביקורת כלפי הממסד היהודי.
כמכלול, המוזאונים האתנוגרפיים ומרכזי המורשת, אשר פזורים ברחבי הארץ, מציגים את המגוון הקיים בחברה הישראלית, ופועלים לשמר מגוון רב-תרבותי זה למען הדורות הבאים.
נעם פרי הוא מרצה לזכויות אדם באוניברסיטת סן-חוזה בקליפורניה. הוא בעל תואר שני בגאוגרפיה, תכנון וסביבה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא משלים דוקטורט בתכנית ללימודי משפט ומדיניות ציבורית באוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון, בנושא הסחר העולמי בבני אדם ועבדות מודרנית.
רות קרק היא פרופסור אמריטה מן המניין במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור קרק כתבה וערכה 25 ספרים ופרסמה כמאתיים מאמרים. מכהנת בוועדות היגוי וועדות אקדמיות של מוזאונים ותערוכות, הגתה ולימדה קורס במוזאולוגיה, ואצרה תערוכה על אמריקה וארץ הקודש בספרייה הלאומית.
ETHNOGRAPHIC MUSEUMS IN ISRAEL, NOAM PERRY AND RUTH KARK, ARIEL PUBLISHING HOUSE, JERUSALEM, 2014 (IN HEBREW)
Synopsis
Israel, a state made up mostly of immigrants and their first, second and third generation Israeli-born offspring, consists of people of multiple ethnicities and religious backgrounds. In recent decades, many of these ethnic groups have created museums to preserve their cultural heritage. This study is the first to assess the entire scope of ethnographic museums in Israel.
The State of Israel has over 200 museums and heritage sites. This list is dominated by museums specializing in Jewish settlement of the land, followed by those dedicated to the various branches of the security and military establishments. Ethnographic museums represent an emerging category, with over thirty such museums founded to date. While the first steps in displays of Israeli/Palestinian ethnography can be traced back to the end of the 19th Century, the foundations of the field were laid down by the Israel Museum in the 1960s. Jewish ethnography is currently displayed in several such generalist museums, however these exhibits typically highlight the commonalities shared across Jewish ethnicities. This follows the Zionist “melting pot” ideology, which aimed to dissolve the diasporic elements of Jewish identity and unite Jews from around the world into one people. These museums also tended to focus on Ashkenazi heritage at the expense of Mizrachi Jews and other groups, including the Israeli non-Jewish minorities.
At the beginning of the 1970s, Jewish ethnic groups that were dissatisfied with the way large-scale museums had displayed (or ignored) their heritage, began to erect museums dedicated to their own culture. These include museums dedicated exclusively to the cultural heritage of the Jews of Germany, Hungary, India, Iraq, Italy, Libya, Morocco, Turkey, Uzbekistan, and Yemen. These museums typically depict the “glorious past” of these ethnic groups, before migrating to Israel. While seemingly challenging the hegemonic Zionist “melting pot” ideology, in reality these museums embrace it, highlighting their commitment to a shared Jewish experience.
At the same time, non-Jewish minorities of Israel/Palestine began creating museums that highlight their own cultural heritage. Both Arab citizens of Israel and Arabs of the West Bank established museums that challenge the narrative portrayed in the museums of Jewish settlement, reclaiming this heritage as their own. On the other hand, the museums of the Israeli Bedouin, Druze, and Circassian communities tend to be more commercial in nature, and are hence more circumspect concerning criticism of the dominant Jewish establishment.
Taken as a whole, these museums and heritage centers, which are spread across the country, portray the ethnic diversity of Israeli society, and preserve this diverse cultural heritage for future generations.