במסגרת אירועי 100 לתנועת דאדא,
מארח המוזיאון תערוכה של האמן הניו-יורקי בוריס לוריא מייסד תנועת NO!
בוריס לוריא נולד בלנינגרד, ברית המועצות לשעבר, בשנת 1924, ונפטר בשנת 2008 בניו יורק בגיל 84. בילדותו עברה משפחתו לריגה, לטביה, שם החלה התעניינותו באמנות, שנקטעה בגלל מלחמת העולם השנייה, שבה איבד לוריא כמעט את כל משפחתו. יחד עם אביו, השריד היחיד ממשפחתו, הגיע ב-1946 לארצות הברית, ושם חבר לסצנת האמנות התוססת של שנות ה-50. ב-1959, יחד עם סם גודמן וסטנלי פישר ייסד את תנועת NO!art, תנועה שהייתה חריגה בסצנת האמנות האמריקנית באותן שנים שבהן הפופ-ארט "נתן את הטון". קבוצת NO!art הייתה התארגנות אמנותית שאליה הצטרפו אמנים נוספים, ביניהם ז'אן ז'אק לבל, ג'ון פישר, אלן דרקנג'לו ועוד. פעילותם הוצגה לראשונה בתערוכה בגלריה מארץ', ניו יורק, ב-1958, כמחאה נגד הזרמים השולטים בסצנת האמנות הניו יורקית דוגמת האקספרסיוניזם המופשט, ואמנות הפופ. מטרתם הייתה להפוך את יצירת האמנות לכלי התוקף סוגיות פוליטיות כגון פשיזם, גזענות, קולוניאליזם ואימפריאליזם . כקבוצה הם הוגדרו מחוץ לאמנות הפופ, ובמקביל היו קרובים ביותר לנאו-דאדא תגובה לאמנות השלטת באותה תקופה. אמנות זו הביאה מהדאדא את ייצוג המציאות, אך לא באמצעות החיקוי אלא באמצעות פרקטיקות של ניכוס, ציטוט, והשאלה של דימויים השגורים בתרבות.
שפתו הייחודית של לוריא משלבת אלמנטים שמקורם בזיכרונות של זוועות השואה במחאה נוקבת נגד יסודות הכזב של החברה והאמנות, ויש לה חשיבות רבה דווקא בשונות שלה על רקע המגמות באמנות האמריקנית בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
התערוכה מתרכזת בשש סדרות של עבודות שנבחרו מתוך מכלול יצירותיו המגוונות, מתוך רצון להציג את הקשר (הגלוי והסמוי) לתנועת דאדא ולמרסל ינקו: הסדרה המרכזית היא הסדרה NO!"" – עבודות במגוון טכניקות שבהן נוצר הדימוי המרכזי משתי האותיות. לוריא עושה שימוש ויזואלי וגרעיני במילה המתמצתת מחאה בצורה המזוקקת ביותר. סדרות נוספות מהוות הסתעפות והרחבה של סדרת ה-:NO! סדרת עבודות המציגות שימוש במילים. סדרת עבודות קולאז' המשתמשת בתצלומים פורנוגרפיים כמצע ליצירה, בתוספת שכבות צבע המטשטשות אותם. קבוצה נפרדת מתמקדת בדמויות נשים "מפורקות" המורכבות מחדש.
ביטול צורות קיימות ובריאת צורות חדשות היו נושאים מרכזיים מאוד בדאדא, והדרך שבה מטפל בהם לוריא מעניינת במיוחד. על פניו נראה כי הנשים הן זיכרון מצמרר של זוועות השואה, אך התוצאה האסתטית מרמזת שלוריא פיתח שפה צורנית חדשה לדימוי האנושי, בדרך דומה לזו שבה טיפל במילים. הקבוצה החמישית מציגה עבודות תלת ממדיות: סכינים נעוצים בגושי בטון לצד ערמות המדמות צואה. הקבוצה השישית יוצאת דופן. זו קבוצה קטנה של רישומים שאינם מאפיינים את כלל יצירתו של לוריא, המציגים זוגות רוקדים. הכללתן בתערוכה מהווה דיאלוג עם דמויות הרוקדים ביצירותיו הידועות של מרסל ינקו מתקופת דאדא. התבוננות מרוכזת בעבודות מעלה את השאלה האם אכן מדובר בריקוד או במאבק.
מוזיאון ינקו-דאדא, השוכן בכפר האמנים עין הוד, גאה לארח תערוכה מעבודותיו של בוריס לוריא בשנת ה-100 להולדת תנועת דאדא. זרעי הדאדא ניכרים בפעילות תנועת NO!art, והעובדה שמרסל ינקו ובוריס לוריא הכירו היטב מהווה סגירת מעגל. בשנת 1973, זמן קצר לאחר מותו של סם גודמן, שלח מרסל ינקו לבוריס לוריא מכתב תנחומים בכתב ידו ובין השאר כתב:
"דאדא ניסתה להפוך את סדרי התרבות, הפילוסופיה והאמנות בכך שהציעה את חוויית היצירתיות, את חוקי המקריות והטילה ספק גדול בהיגיון עד לכדי אבסורד, וכל זאת באירוניה והומור [...] גודמן ולוריא פיתחו במעשיהם אלימות אגרסיבית שתוקפת את יסודות הסדר המקובל, שפה פלסטית של חילול הקודש, וגועל פוגעני עד ייאוש. האדם, האם מעתה לא נותר לו אלא להיות יוצר של חרא?"
אוצרת רעיה זומר-טל.