התערוכה 'עד שתצא מקולי', היא ביטוי של מהלך תרבותי עכשווי אשר תופס אחיזה בכל תחומי התרבות הישראלית העכשווית. מהלך זה מתבטא בזיהויה של איכות חדשה באמנות הישראלית שעיקרה ביצירה של סינתזה ייחודית המשלבת בין הדפוסים המערביים המכוננים אותה לבין הופעתה של זיקה פרטית לעבר ולמקורות תרבותיים שנזנחו/ נשכחו/ הודרו או נמחקו תחת מנגנוני "כור ההיתוך" הישראלי.
איכות זו קושרת בין העבודות המוצגות בתערוכה והופכת אותה לתמונת מראה של דור שני ושלישי להגירה, העוסק במרחב המקומי כמרחב פרטי, ומתמודד עם שאלות זהות נוכח התמוססותם של הנרטיבים הלאומיים המכוננים. התערוכה צמחה מהשטח כמעט באופן טבעי, וככזו יש בה כדי להעיד על רוח של זמן ושל מקום, ולהצביע על מהלך תרבותי שניתן למצוא את ביטויו כמעט בכל תחומי התרבות העכשווית.
"עד שתצא מקולי" מבקשת להצביע על ריבוי של קולות אוטונומיים ונראטיבים פרטיים, שצמחו באופן אורגני מתוך המקום הזה וביחס אליו, כקולות שיש בהם כדי לבשר, אולי, על הבשלת התנאים להופעתה של ישראליות מרובת זהויות המתקלפת מסיפורי-העל שכוננו אותה.
המנוע מאחורי התערוכה הוא זיהוי חושי, פיזי כמעט, של רחשים ותזוזות בשטח, של מבע חזותי מושכל ומנומק, העשוי בעידון ובדיוק זהירים ובאותה-עת גם (באורח כמעט בלתי אפשרי) דחוס בעוצמה של רגש מזוכך, דרמה ועושר צבעוני וצורני, לעתים בהצפה וגודש אדירים. כל הללו מצטברים לכדי קולות עכשוויים רבים ורב-ממדיים, נשאים של רסיסי זיכרון, מסורות, שפות, רעשים וצלילים, כעין לבּה מפעפעת של פנטזיה וכיסופים למקומות וזמנים אחרים, מוּכּרים וזרים בעת ובעונה אחת.
הקריאה-צעקה-זעקה של דקלה "עד שתצא מקולי", בווידיאו המשותף של דוד עדיקא ושלומי אלקבץ, נבחרה כמעט בטבעיות כשם לתערוכה המבקשת לסמן את נתיב הפצעתו של קול סמוי ומטריד, הרוחש מתחת לפני השטח כדיבוק פנימי ואינו נותן מנוח, ומרגע התפרצותו אינו ניתן עוד לבלימה.
בין האמנים המציגים בתערוכה:
אסף אבוטבול, עילית אזולאי, שגיא אזולאי, שלומי אלקבץ, אייל אסולין, איציק בדש, דוד בן הרא"ש, יהודית גואטה, ליאור גריידי, יוסף ז'וזף דדון, נטע שירה כהן, עדו מיכאלי, רוית משלי, חנה סהר, מירב סודאי, דוד עדיקא, קרן ענבי, שאול צמח, עמית קבסה, אלהם רוקני, דפנה שלום.