בתערוכה זו מוצגות עבודותיהם של אמני האקספרסיוניזם הגרמני בני שלושה דורות: הדור הראשון שהקדים לעלות לארץ וכלל את בני הזוג לאופולד וגרטה קרקואר ואת אנה טיכו; הדור השני, שהגיע לכאן לאחר עליית הנאצים, ובו נכללים יעקב שטיינהרט, יוסף בודקו, לודוויג שוורין, יעקב אייזנשר ואיזידור אשהיים; וכן הדור השלישי, הכולל את יוסף הירש, יעקב פינס וממשיכיהם.
בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, החלה עלייה גדולה של אנשי רוח מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כיה. הם רכשו את השכלתם בגרמניה, הושפעו מן האקספרסיוניזם הגרמני והיו מעוגנים במטען התרבותי של ארץ זו, אך נדחו מתוכה. האמנים ואנשי האקדמיה הללו הביאו לארץ ישראל את המסורת והערכים שעליהם גדלו – בין השאר את מסורת הרישום של נופים ודיוקנאות. הם למדו להתרשם ממראה עיניהם, לבטא את רגשותיהם ולבנות היטב את רשמיהם ברישומי שחור-לבן, בחיתוכי עץ, בתחריטים ובליתוגרפיות.
לאחר שהגיעו לכאן חוו אותם עולים הלם תרבותי ומשבר זהות, בעקבות המפגש עם השפה החדשה, האקלים השונה, האור העז, וכן העוינות המסוימת שבה התקבלו מצד אנשי האמנות המקומית שהתרכזו בתל אביב. לא ייפלא אפוא שחלקם מצאו את מושבם בירושלים, בקרב אנשי האקדמיה והרפואה והאמנים שקדמו להם – אנה טיכו וליאופולד קרקואר.
עם בואם לארץ נוצר הצורך לפתוח שוב את בית הספר "בצלאל החדש", לאחר ש"בצלאל הישן" של בוריס שץ נסגר בשנת 1929. עם פתיחתו המחודשת של המוסד ב-1935, מצאו בו רבים מהאמנים הללו את מקומם. הם ניסו להתבסס על ערכים אירופיים של איכות אמנותית קפדנית, לצד הכרה בצורך לתרום לבניית הארץ, על כל המשתמע מכך.
בקומה השנייה של המוזיאון תפתחה תערוכת הצלמים יוצאי גרמניה שעבדו בתקופה זו בישראל
מדיום הצילום התפתח במהרה בין שתי מלחמות העולם בגרמניה. היה זה תחום חדש יחסית, אשר שימש לצורכי תקשורת, עיתונות וז'ורנלים, כמו גם את האמנות לשמה. מקצוע זה הובא ארצה על ידי עשרות צלמים שלמדו בגרמניה וביקשו להתפרנס ממקצועם בארץ ישראל. פעילותם יצרה בסיס לפיתוח של תחום הפרסום המסחרי, לצד עיסוקם בצילום אמנותי מופשט, ביצירת קולאז'ים ובשילובי כתב.
מבין הבולטים שבצלמים ניתן לציין צלמים אחדים: הלמר לרסקי הקים סדנאות לצילום ועסק בהוראת צילום; ולטר צאדק עבד כצלם עיתונות והקים את התאחדות הצלמים בארץ ישראל; אלפונס הימלרייך התמחה בתצלומי מחול – תחום שהתפתח בארץ בזכות רקדניות ידועות שעלו מגרמניה דוגמת גרטרוד קראוס, גורית קדמן והאחיות אורנשטיין; טים גידל ואלפרד ברנהיים הרבו לצלם את הבנייה וסגנונות הארכיטקטורה המתהווים בארץ, כגון האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה; ורנר בראון תיעד את מלחמת השחרור ולימים את משפט אייכמן; פטר מרום נודע בתצלומיו שתיארו את תהליך הייבוש של אגם החולה. צלמים אלו הפכו את מקצועם לא רק למקור פרנסה אלא לכלי ביטוי אמנותי רב-פנים.