הזמנה

פתיחת תערוכה
המוזיאון המארח

הקדמה


חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים


רותי אופק


 


לראשונה, לאחר שנות יצירה רבות, דינה רקנאטי חושפת את מקורות ההשראה שמזינים את יצירתה, במודע או שלא במודע. אלה הם זיכרונות הילדות, שקשה לדעת מה מהם הוא הזיכרון עצמו ומה נוסף עליו במהלך השנים מסיפורי אחרים: זיכרונות של מקומות, ששונו ללא הכר כאשר שבים אליהם אחרי שנים רבות בבגרות, ואינם דומים עוד למה שנחרט בזיכרון. זיכרונותיה של דינה רקנאטי המזינים את יצירתה חוזרים ומבצבצים בעבודותיה המוקדמות והמאוחרות כאחת. הזיכרונות מקופלים בתוך קפלי הבדים, מסתתרים מאחורי קשתות ושערים ורשומים בתוך דפי הספרים. הזיכרונות כתובים שם ללא מילים, בצורות ובצבעים.


סיפורה של דינה רקנאטי, סיפור משפחתה וסיפור הקהילה היהודית בקהיר הוא סיפור של משפחה שנפוצה ברחבי העולם בעקבות אירועי התקופה. זהו סיפור אישי מרתק, שנכתב מתוך רצון לשמר, ולו במעט, את אותם חיים שהיו בעבר ושונו ללא הכר. כתיבתה האישית מאוד של רקנאטי, ברשימות הזיכרון המתפרסמות בספר זה, היא מעין השלמה של חלק חסר בפאזל הגדול של יצירתה הפלסטית. ברגישות ובאהבה גדולה למשפחתה ולסביבתה, היא מתארת לצד אירועי התקופה הסוערת של לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה את חייה שלה כילדה מתבגרת בעולם משתנה. רבות נכתב על יצירתה של רקנאטי במשך השנים, אך מעולם לא היה אפשר להתבונן ביצירותיה מתוך ידיעה על מהלך חייה המוקדמים. התבוננות בפסליה ובציוריה לאחר הקריאה של זיכרונותיה מעניקה לצופים תובנות אחרות וזוויות חדשות להבנתם.


הצבעוניות של היצירות, מצבעי המדבר הבהירים ועד הכחולים השמימיים והלבן של היצירות החדשות, הם צבעי הזיכרונות - חלקם ברורים מאוד וחלקם היטשטשו בחלוף השנים. דמויות הנשים המכוסות מכף רגל ועד ראש מזכירות את הנשים העטופות "חסרות הזהות", שהלכו ברחובות קהיר בשנות ה-40 של המאה ה-20, וחזרו להלך ברחובות של ערים רבות בעולם בשנים האחרונות.


המוזיאון הפתוח בתפן גאה להציג בין כתליו תערוכה מלווה בספר, החובקים יחדיו 60  שנות יצירה של דינה רקנאטי.