!Shop It

אשכול תערוכות במוזיאון חיפה לאמנות
המוזיאון המארח
SHOP IT

התשוקה לקניות, ל"שופינג", מתורגמת בימינו לבילוי זמן פופולרי. חלק ניכר מן האנושות המאושרת, המצוידת בכרטיסי האשראי, מתייצבת בחגיגיות לפולחן הצריכה. המטרה היא למצוא משמעות ולגלות זהות חדשה: "אני צורך משמע אני קיים"; אני חלק בלתי נפרד מקבוצה של אנשים מאושרים – צרכנים של סחורות והזדמנויות. אשכול התערוכות החדש יעסוק בתגובתה של האמנות למנגנוני הצרכנות בחיינו כמו גם בתגובת נגד "צריכת הראווה"

בימינו, הפרט שרוכש מעט מדי נתפס כאדם אנוכי, מיזנתרופ, שאינו מתעניין בטובת הכלכלה שבה הוא תלוי. מי שאינו לבוש בצורה אופנתית, או שהמחשב החדיש ביותר אינו מצוי ברשותו, זוכה לתגובה שלילית ואף לנידוי. להיות בעל רכוש פירושו להיות בעל מעמד וכבוד, להיות חסר רכוש פירושו להיות חסר מעמד.

הפילוסוף ז'אן בודריאר הדגיש את האופן שבו אובייקטים מיוצרים בחברת הצריכה לשם סימון יוקרה ומעמד. הצריכה אינה מאחדת אלא מבדילה באמצעות מערכות סימנים. סגנון חיים וערכים – ולא צורך כלכלי – עומדים בבסיס החיים החברתיים. הקודים שולטים בנו דרך המותגים וכופים חזון קולקטיבי אחיד. האובייקטים מפעילים כוח קסם פתייני, והתשוקה הופכת להיות הכול. גם שיח של "אנטי צריכה" הופך לחלק מן השיטה. בהקשר זה חוקר האמנות בוריס גרויס טוען כי "שום דבר בתרבות הצריכה העכשווית אינו נצרך בהנאה כה רבה כמו ביקורת על הצרכנות".

ההוגים תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר טבעו את המונח "חרושת תרבות", המציין את האופן שבו כל מוצרי הרוח עברו תהליך של חִפְצוּן. הסובייקט הצרכני שוב אינו יכול לצפות שהאמנות תמלא בחייו תפקיד משחרר. נהפוך הוא: גם מוצרי התרבות והאמנות משמשים מעין סם ומצייתים למבנה דכאני, המונע חשיבה עצמאית וביקורתית. "חרושת התרבות" גם מטשטשת את פעולת הדיכוי. הפילוסוף ז'אק רנסייר מדגיש כי האמנות המכריזה על ביקורת ועל התערבות חברתית למעשה מחקה את האפקטים שלה. כך האמנות מסתכנת בהפיכתה לפרודיה על ההשפעה המיוחסת לה.

בהתייחס לכך, אשכול התערוכות הנוכחי עוסק בשאלה: האם וכיצד אפשר לקיים התערבות אמנותית שאינה נשאבת חזרה למערכת? האמנים המוצגים בו בוחרים לנוע לעבר הקצוות כדי לערער את שיווי המשקל של מערכת זו. התערוכות השונות מתמקדות בחתירתם של האמנים תחת אכיפת רעיונות ופרקטיקות "קונצנזואליות", המתקיימות בהקשר של הגלובליזציה הכלכלית. האשכול בוחן את האפשרויות שנותרו בידי האמנים לממש את חתרנותם, כגון גיוס אסטרטגיות העושות שימוש בכלי נשקו של האויב הקפיטליסטי: פרסומות, ראווה, שכפול, שעתוק, הפצה ויראלית באינטרנט.

האסטרטגיה הערמומית שבה נוקטים האמנים מתחפשת למעין "כבש קפיטליסטי" כדי להחריד את שלוות הדיר. עבודותיהם מסייעות לחשוף את צורות היחסים החברתיים המנוכרים, הנוצרים על ידי שפת הסחורות. בדרך זו, האמנים תורמים לכינון צורה של חוש משותף "פולמוסי", במגמה לשחזר את הפונקציות החברתיות הבסיסיות שמרחפת עליהן סכנה בגין שׂררת השוק. האמנות ממקמת את עצמה כאמצעי לשיקום הקֶשר החברתי.