אלחנדרה אוקרט ולוסי אלקויטי
נדודים בין אור לזמן
שפת האם של אלחנדרה אוקרט ולוסי אלקויטי היא ספרדית. הן נולדו באורוגואי, כל אחת מהן עלתה בצעירותה לארץ, וכאן הכירו האחת את עבודתה של האחרת, כאן התעצבה זהותן כאמניות. נקודות השקה סמויות נמצאות גם בנושאי עבודתן. עבודתן מוצגת בשני חדרים סמוכים, לכל חדר מובהקות ברורה השייכת לאחת מהן ובכל חדר ניכר גם סימנה של האחרת.
אלחנדרה אוקרט
הולכת בעקבות - בשנה שעברה חזרה אלחנדרה למונטווידאו \ אורוגואי לטיול בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהן הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה. התערוכה היא ביטוי לחיפוש של אלחנדרה אחר דרך להעביר תחושת 'הנסיעה בזמן' , של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע \ תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי עשרות ואולי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט ארוכות, שקופות שנצבעו. השקיפות קיבלה גווני וורוד וזהב. הנייר נמשח צבע במשיחות מכחול יפני. פיסות ארוכות כמוהן כסיטואציות מעומעמות, מעורפלות, שקשה לאחוז בהן, והן נשמרות בנבכי זיכרון. הנייר מחזיק שקיפות ועמימות בו זמנית והוא כקילופו של העור מעל הבשר. הצופה חווה סוג של בריחה מגבולות, ניצב מול שפע וגם מול ריק. שברי זיכרונות מסומנים בעזרת תותים שחורים, ספק מופיעים ספק חבויים בין תועפות נייר צבוע. התותים אלמנט פיסולי שמצביע על עקבות, סימנים בזמן. השקיפות מתחלפת בשחור מפוחם. התות הבשרני, האדום, החושני בבחינת סמל ליופי הופך למאובן.
לוסי אלקויטי
המיצב תלוי\ ניצב בחדר והוא ממשיך וזוחל על קירותיו ואל עבר החדר הסמוך, עשוי ציאנוטייפים מטופלים, חתוכים, גזורים. ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה בתערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. העבודה מדגישה אמורפיות והיא כתנועה ארוכה, כמשפט ללא פסיק ונקודה. מזכירה את תנועת החשיבה הפנימית שלפעמים היא דלילה ולפעמים מצטברת כשלולית, זרימה לא אחידה מתרחבת ומצטמצמת. תוך כדי תנועה נוצרים דימויים ביומורפים, פרוקי רגליים, זוחלים,
הציאנוטייפים מתכתבים באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי ( Aizuri-e) : הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן בסביבות 1800 ואילך. אצל לוסי ההתכתבות עם המזרח והאקזוטי נושאת אופן חדש ופרוע יותר. המקום והנרטיב ננטשים לטובת מבנה ריזומטי של ההיסטוריה וההיסטוריה שלה. הוורוד של אלחנדרה הוא כמו הכחול אצל לוסי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות. זיכרון דהוי, כזהב מעומעם. ההתכתבות המשותפת מרתקת ופותחת פתח רחב לשיח אודות זמנים ותעתועים.