מעשה האוצרות

מעשה האוצרות - כיצד נוצרת תערוכה:

כמה נקודות בתכנון הביאנלה החמישית לקרמיקה

מוזיאון ארץ-ישראל, דצמבר 2008-מאי 2009

פורסם ב-1280, מגזין לתרבות חומרית

הוצאת אגודת אמני הקרמיקה בישראל

גיליון 19, קיץ 2009

עבודת האוצרות היא עבודה שמבוססת על מגעים וקשרים עם גורמים רבים. במעגל הראשון המרכזי והמיידי מצויים האמנים והיוצרים; ואילו במעגל השני - כל הגורמים התומכים ביצירתה של תערוכה ומהווים בסיס לעצם קיומה המנהלי: מנהלי מוסדות התרבות, האדריכלים או המעצבים, עורכי הלשון והמתרגמים, הצלמים, הגרפיקאים, אנשי יחסי הציבור, הצוות הטכני, ועוד ועוד. העבודה על תערוכה ועבודתו של האוצר, העומד בראש הפרמידה, מבוססות על ניהול של צוות מקצועי שבמהלך הדרגתי ורב-שלבי, שנפרש על פני שנה ויותר, מממש את החזון הראשוני, את זרע הרעיון של התערוכה ההולך ונובט, הולך ומתפתח עד מימושו בשטח התצוגה – הפתיחה המרגשת והחשיפה לפני הקהל הרחב.

אוצרות מבוססת על רעיון ראשוני: רעיון זה יכול להיות פרי פנייה של גורמים יוזמים, במקרה של הביאנלה לקרמיקה אגודת הקרמיקאים בישראל בשיתוף פעולה עם מוזאון ארץ ישראל, ויכול להיות רעיון של האוצר עצמו, שיוזם את התערוכה ופונה אל המוסדות או הגלריות בתקווה לגבש תערוכה מושכת.

*

עבודת האוצר היא עבודה מתמשכת של ליקוט ומיון, שהולכת ולובשת צורה לאורך ציר הזמן, משתנה עם כל חשיפה לאמן מסוים וליצירה מסוימת, ומגיעה למיצוי מלא ולשיא ברגע הפתיחה החגיגי. אבל גם אז העבודה על התערוכה איננה מסתיימת. היא ממשיכה ומתקיימת ברמות שונות של אינטנסיביות גם במהלך ימי התצוגה, כאשר הקהל כבר סובב בין המוצגים, כשכל צופה וצופה יוצר לעצמו תערוכה משל עצמו, קורא את שהוא רואה בהתאם לידע הקודם שלו, המצטבר או המתגלה אל מול עיניו. הצופה מפרש את המראות מחדש, לרוב באופן שונה מזה שתכננו האוצר והמעצב. הפרשנות וההשתנות של התערוכה היא אפוא אין-סופית ותפקידו העיקרי של האוצר להציע בסיס יציאה למחשבה עיונית, שכלתנית, ולא פחות מכך רגשית, שעליה כל צופה וצופה יבנה את תערוכתו שלו.

מכאן עולה שגם תהליך האוצרות הוא תהליך מתהווה, וגם הוא אינו מוחלט, מדויק ובלתי ניתן לערעור. גם האוצר, הפתוח במחשבתו, קורא את התערוכה בכל פעם מחדש, ומוצא סימנים וסמלים שלא ראה כשסקר את העבודות בסטודיו של האמן או על גבי המצגת של תיק העבודות.

עבודתו של האוצר משלבת בין דיסציפלינות ואופני עבודה מגוונים, וכאן טמונים הן האתגר שבה והן הסכנה. האוצר, כמו היוצר, בא עם סדרה ארוכה של הנחות יסוד ופרדיגמות שאותן הוא שואף להמחיש לציבור, ואולם לעתים הנחות אלה מתנגשות עם המציאות בשטח, ואז דרושות התאמות תוך כדי תנועה. קיימת גישה של אוצרות יוזמת או מכתיבה סדר יום, כמו שהציעו הביאנלות הקודמות. לעומתה קיימת גישה, שבה נקטתי אני בביאנלה החמישית, שלא להכתיב מראש כיוונים של יצירה או מחקר, אלא לצאת אל שדה הקרמיקה הישראלי ולבחון מקרוב במה הקרמיקאים עצמם עוסקים כאשר איש אינו מכתיב להם סדר יום.

*

עולם היצירה והאמנות, ככל העולמות הקונקרטיים שהאוצרים והיוצרים פועלים בהם, מתקיים בסביבה של מגבלות המשאבים: משאבי תקציב ומשאבי זמן ומשאבי מקום. ואולם עולם היצירה הישראלי פורח למרות מגבלות אלה. מאות קרמיקאים יוצרים באופן סדיר, מי כחובבים ומי כבעלי מקצוע מחויבים, והפנייה הפתוחה, באמצעות קול קורא פומבי, מאפשרת לכלל היוצרים לפנות ולהגיש הצעות, ללא מגבלות מוקדמות או מוכתבות מראש.

מגבלות של חלל התצוגה אינן מאפשרות כמובן לתת ביטוי לכלל השואפים להציג ולהיחשף, וכאן מקומו של האוצר. תפקידו לברור מתוך שפע האפשרויות את אלה שהוא סובר ייצגו במיטב האמצעים את הרעיון שברצונו להביע. הבחירה מבוססת על השוואה בין הביטויים השונים והמגוונים, ובתהליך זה הולכים ונחשפים אירועים, תהליכים, מגמות וסגנונות של היוצרים.

המיון וההשוואה מאפשרים לאוצר לזהות הבדלים, נגיעות ואיכויות בודדות, לצד איכויות מצטברות. ברגעים אלה האוצר נדרש לזכור בעבור מי הוא עובד, מהו קהל היעד שלו (עולם הקרמיקה או הקהל הרחב), ומי הוא קהל הצופים הפוטנציאלי או המקווה; כמו כן עליו לזכור תמיד את המראה הכללי ואת הרעיון הגלובלי שברצונו להעביר בתערוכה. בנקודת זמן זו, כאשר יש לבחור ולהגדיר את מספר העבודות שיהיה אפשר להציג בחלל מסוים, מתחיל אתגר האלימינציה, הזיכוך של המהויות הרעיוניות של התערוכה המתוכננת.

שלב זה הוא המאתגר והקשה ביותר בעבודתו של האוצר. עתה אי אפשר להתחבא עוד מאחורי הצהרות או סיסמאות; יש מציאות קונקרטית של חלל התצוגה, מועד הפתיחה המיועד, צורך להכין קטלוג לדפוס - וכל אלה בהיקף שצופה רגיל יוכל לספוג בטווח זמן מוגבל, 30‑45 דקות לכל היותר. לאחר מכן יכולת הריכוז פוחתת והמהלך כולו עלול להיפגע. באותו הרגע האוצר אמור לשכוח את כל הסיפורים הקטנים שמאחורי היצירה או היוצר, להתעלם מסיפור החיים המרתק שהוליד את היצירה הקרמית ולבחון אותה אך ורק בהקשר המיידי שעומד על הפרק - התצוגה בחלל.

הקרמיקאי היוצר פועל במקרים רבים באופן דומה, ובשעת העבודה בסטודיו הוא מתרכז אך ורק במהותו הסגולית של האובייקט, הכלי או הפסל. הוא אינו יוצר את עבודתו כדי לרצות את האוצר, את בעל הגלריה או את איש המוזאונים, וגם לא את המבקר בחלל התערוכה. כל אחד יוצר את עבודתו מתוך צורך אישי לחלוטין, אנוכי ככל שיהיה, מתוך רצון עז לבטא את עצמו. היוצר אינו מתחשב במחשבותיהם של אחרים, וטוב שכך, שכן אם יתחשב מראש, העבודה לא תהיה שלו ואך ורק שלו. כך גם האוצר או המבקר בתערוכה אינו יכול להתייחס, מעבר לאמפתיה הטבעית, לשום גורם אחר, אלא לאיכות העבודה. זו היצירה של האוצר. היא מייצגת אותו ואת ראייתו את השדה.

מטרתם העליונה של האוצר, המוזאון המארח, אגודת הקרמיקאים והשדה כולו היא להעמיד תערוכה טובה. הצמצום היחסי של מספר המציגים בביאנלה זו, 57 במספר, נועדה למנוע פגיעה שמקורה בריבוי, היוצר בלבול וחוסר מיקוד אצל המבקר. בתערוכות שמבוססות על ריבוי מציגים ומוצגים בסופו של דבר כולם נפגעים: האמנים המציגים, האוצר, המוזאון ובוודאי תחום שלם של יוצרים טובים, שיצירתם נראית פחות טוב או אף נעלמת בשל חוסר יכולת לבודד אותה מהרעש שמסביב. ריבוי מתאים לאווירה של בזאר. ואכן, זה יופיו של הבזאר, החושף במקום אחד אין-ספור כלים, פסלים, עיצובים, שמטרתם היא מכירה. המוזאון אינו מוסד לצורך מסחרי, הוא מוסד שאמור לייצג תופעות בשאיפה לאיכויות.

ביאנלה לקרמיקה, כמו האמנות בכללה, אינה תוצאה של עשייה דמוקרטית. זו הצגה של איכויות של יצירה; אפילו לא איכויות של יוצרים ספציפיים. תערוכה קבוצתית, כשמה כן היא, זו תערוכה של קבוצה. היוצר היחיד הופך להיות אחד מתוך מכלול של יוצרים ויצירה. תערוכה קבוצתית מציגה הקבץ שבמסגרתו עולות איכויות חדשות, שונות ואולי אף אחרות מאלה שמציג היוצר היחיד. המכלול הוא זה שיוצר את הסיפור. המכלול גם מאפשר להגיע למסקנות כלליות בנוגע לתחום היצירה הקרמית, דבר שאינו בר ביצוע בסדרה של תערוכות יחיד שמתקיימות בגלריות שונות, שכן הן מחייבות לסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ ולבקר בגלריות, במוזאונים ובסדנאות.

*

בעידן האינטרנט יותר ויותר אוצרים סוקרים תיקי עבודות על גבי המחשב מתוך תקליטורים, אתרי אינטרנט או קבצים שהתקבלו בדואר האלקטרוני. יתרונה של דרך עבודה זו שהיא מאפשרת לקצר את תהליכי המיון ולהיחשף להיקף העצום של העשייה מקצות הארץ ועד קצה. חסרונה של השיטה שהיא מנטרלת את המרכיב החשוב ביותר בעשייה הפלסטית – התחושות שעולות כאשר האוצר נחשף באופן בלתי אמצעי לצורתו הטבעית של הכלי, לצבעוניות שלו, לתחושת מגע ידו של האמן שברא אותו. להערכתי, עדיין אין אמצעי טוב יותר מזה של המגע והמראה הישירים: המגע הפיזי של קימורי האגרטל, תחושה ההפתעה כאשר מרימים את כלי הפורצלן הקל כנוצה וחלקותו של הזיגוג המבהיק.

לאור כל אלה, בעקבות המיון האלקטרוני הראשוני יצאתי לשדה הקרמיקה הישראלי לעשרות ביקורי סטודיו. מראה הסדנה או ביתו של היוצר הם חלק בלתי נפרד מיצירתו, ורק כאשר נחשפים לסביבת העבודה, ניתן להבין מדוע נוצרו הדברים כפי שהם. מידות התנור, הקרבה אל הטבע או אל רעש הרחוב בעיר - כל אלה הם מרכיבים חיוניים בהבנת היצירה.

ולעתים יש הפתעות. יש יוצרים שמבינים את חשיבות הפרזנטציה ומשקיעים מאמצים רבים שזו תהא ייצוגית ומרשימה, ואולם המפגש הישיר עם העבודות בסטודיו מוכיח כי לא כל הנוצץ זהב. יש כלים או פסלים שאיכויותיהם מיתרגמות טוב יותר באמצעות הצילום, ואילו בשטח הם נראים מרשימים פחות, ומובן שלעתים עולה גם ההפך.

*

מאמר זה סקר רק אחדות מתוך עשרות הנקודות לבחינה ולעיון במעשה האוצרות. הבנה של מעשה זה חיונית לכל אמן ויוצר בתחום הפלסטי, שכן שיקולי האוצרות הם שנותנים את הבסיס לפריצה אל מעגלי הכרה רחבים יותר של יצירת האמנות. האוצר הוא עורך ומתווך, אבל הוא גם יוצר של מעשה התערוכה.