תערוכות חדשות

הלית מנדלבליט – החיים הבלתי אפשריים

מיצב 

עננים, להבות, עצים מפויחים שתפרחתם נמסה ונוזלית, ספק בוערת – כל אלה ממלאים סביבה, שיש בה יופי פתייני ואסתטיקה הלקוחים מעולם האנימציה ומשחקי המחשב. יצירתה של מנדלבליט נעה בין ציור לפיסול ומתארת תמונת נוף תלת-ממדית מפורקת של שדה נטוש או של שרידי יער לאחר שרפה. המיצב עוסק באופן שבו חזון אפוקליפטי אימתני של כליה וחורבן נוכח במציאות הקונקרטית, ובאופן שבו הזיה או חלום מסויט מקבלים ממד גשמי, הנראה כ"אמיתי" ו"מלאכותי" בו-זמנית.

כמו במציאות מדומה נשאב הצופה פנימה אל חלל טוטלי העוטף אותו, אך מתגלה כתפאורה חלולה, פריכה, מתכלה וזמנית. הסביבה הסטרילית והגרפית טורדת שלווה עקב הפער בין הניקיון הצורני לחיזיון של הרס וחידלון. הנוף שיוצרת האמנית משולל סממנים מקומיים, והוא נתפס כנוף וירטואלי או מדומיין. עבור מנדלבליט זוהי סביבה המייצגת הן את המציאות המקומית והן את הגלובלית, שבהן אנו חיים. "תופעות של הרס ואלימות הן חלק מהותי בחוויית החיים כאן", אומרת האמנית, "חלק מהתופעות האלה נחוות באמצעות מסכים, היוצרים הרחקה והזרה. עם זאת, נוכחותן של חרדה ואימה היא גשמית כמעט".

מנדלבליט בוחרת להתמודד עם "החיים הבלתי אפשריים" (שם המיצב לקוח מכותרת של אוסף סיפורים מיניאטוריים מאת הסופר הארגנטינאי אדוארדו ברטי) ועם הפן המייאש של הקיום האנושי בעולם רווי אלימות ואכזריות באופן מרוחק, בקלילות ובאירוניה דקה. כמו הטקסטים הקצרים של ברטי, כך המיצב שלפנינו – מזקק בתמציתיות, בכושר המצאה ובחסכנות מהודקת אוסף של פריטים מסוגננים היוצרים עולם הנע בין הסוראליסטי והפנטסטי לעולם הממשי, כאן ועכשיו.

התערוכה מוצגת בסיוע מפעל הפיס לתרבות ולאמנות

רינה גנוסוב, אוצרת התערוכה

תמר לב-און  – המארחים

מיצב

המיצב "המארחים" שהקימה תמר לב-און באכסדרת המוזיאון מביא לידי ביטוי זהויות משתנות ומערכות יחסים בדויות שראשיתן בדימויים היסטוריים ותמונות משפחתיות אישיות. הוא כולל שלושה חלקים המגדירים חלל: תשעה אובייקטים שבהם משפחות "מעורבות" על עץ, שטיח קיר שעליו מצוירת תמונה של משפחת המארחים, ושטיח נוסף מודפס. המבקר מוזמן להתארח במרחב משפחתי פוסטמודרני, פיקטיבי, נטול זהויות ממשיות, הפועל בממשקים שבין תחומי עיצוב חלל ואמנות חזותית.

לב-און מציעה למבקר מארגים היפותטיים משולבי מציאות הבאים לענות על השאלה "מה אם…?" מהיבטים של זהות אישית, משפחתית, מקומית. שתי התמונות, בתהליך של חיתוך ואיסוף, הפכו למקרא צורני: קולאז'ים במדיה מעורבת, מסגרות עשויות חיתוכי ברזל, ואובייקטים מרובדים המותירים הרכבים אלטרנטיביים של שתי המשפחות המתארחות זו בעולמה של רעותה. האמנית מפשיטה ומרוקנת את הדמויות ממהותן הממשית והופכת אותן למעין סימון קווי הפועל כמקרא במפת הדימוי המשפחתי המתהווה.

הפעולה מתבצעת על רקע התצלום המשועתק של משפחת האמנית – משפחת הלפרן בפולין, ותמונת משפחת בן זוגה – משפחת קמחי הספרדית. תצלומי המשפחות מעלים את הנושא העדתי, ולדברי לב-און "כופה על העבודה לשמש ככור היתוך עדתי, המייצר תמונת הגירה בלתי רצונית".

השימוש בפרקטיקת הרדי-מייד המטופל, השוללת את מושג "הנעלה" באובייקט שאיננו אמנותי גבוה (ולטר בנימין, 1938-1936), כמו גם העיסוק בסוגית יחסי ייצוג-ממשות, שב ומופיע בציור תמונת משפחתה "המארחת" על גבי שטיח הקיר הקלסי ובתמונת השטיח המודפס שמולו. השטיח האליפטי התלוי, המציג את תמונת המשפחה המארחת, חולש על חלל הכניסה כאלמנט ביתי חם הנוצר בחובו זיק של התנשאות. מולו, השטיח בין העמודים, שגם צורתו אליפטית, מדגים קווי מתאר משפחתיים אפשריים בתשעה מארגים תזזיתיים המדמים רישום סיסמי של רעידת אדמה.

אין מדובר בחיקוי או בהכפלה אלא בהמרה של הממשי החד-פעמי – שמקומו בזיכרון ילדות מתוק, בעולם של אתמול – לסימנים של מציאות נטולי מעורבות רגשית, אסתטית, שיפוטית, ייצוג חזותי שעשוי להתפרש באופן כזה או אחר על רקע מציאות קיומנו.

אביטל כץ, אוצרת התערוכה

שיראל ספרא – קריאת תנועה

מיצב

המיצב "קריאת תנועה" מציג קבוצת עבודות שנוצרה מתוך דיאלוג אישי של האמן עם ספרי מסעות ופלאות. קיר המיצב מכיל מסגרות מסתובבות ובהן מוצגים דפי שיר שנוצרו על גבי דפים שנתלשו מספרים. על הקיר הסמוך הודבקו "פשקווילים" – כרזות הקיר הנפוצות בשכונות חרדיות, שאותם הסיר האמן, ערך ותלה מחדש. בעבודות אלה ביצע פעולות מחיקה, גזירה והבלטה של מילים וסידורן המחודש בעולם תוכן אישי, רוחני-פנימי.

שיראל ספרא נולד וגדל בירושלים בבית חרדי. לפני שנים ספורות עזב את החברה החרדית ופנה לאמנות ככלי לדיאלוג עם מהות וזהות אישית בסביבה חברתית משתנה. את אמנותו החל בכתיבת שירה למגרה. העיסוק בטקסט, בשירה, במילה ובשפה חוזר ומהווה אבן יסוד בעבודותיו.

לדבריו, "אני מוצא נקודות חיבור רבות לביוגרפיה האישית שלי, עולם התוכן והעולם הוויזואלי הדתי שגדלתי בו והמקום החשוב של המילים בחברה ובתרבות היהודית-דתית, היציאה שלי בשאלה מול היציאה של גיבור הסיפור למסע הרחק מהבית. אני רואה את פעולות הציור וסימון המילים על ידי מחיקה כמיפוי של תת מודע תרבותי או כארכאולוגיה של כיסוי ההקשרים בין המילים שאני מסמן, אני רק מצביע עליהם ומסמן אותם."

השימוש במילה בכל רבדי הרהורי לבו הפרטיים של כל אדם מקבל משנה תוקף בתחום הרוח. רעיונות פילוסופיים בתחומים מגוונים באים לביטוי פעמים רבות באמנות, בספרות, בשירה ובדת. ספרא מפרק טקסטים קיימים באמצעות מחיקה, גזירה וקיפול, מרוקן אותם מתוכנם ומשמעותם המקוריים, ועל ידי כך מטעינם במשמעויות חדשות. כך למעשה משפט מובנה ובעל משמעות הופך באמצעות אלה לשירה, כמו גם על ידי שימוש בצבע, רישום בקו, ולעתים אף בשילוב צורות קבליות מוכרות ומובהקות כמו עץ הספירות הלקוחות מ"ספר היצירה".

הניסיון לרוקן את הטקסט הקיים מתכניו נעשה תוך התמקדות בהיבט הצורני. כמו בשירת האבסורד של תנועת הדאדא, ביטול כל היגיון הוא הקו המנחה. כך נוצרת שירה הומוריסטית הלועגת לחוקי התחביר וההיגיון, המפתיעה בפרדוקסים והיפוך המציאות. בעבודתו ישנו עיסוק רב בדפי ספרים, בטקסטים קיימים ובהדגשת מילים שאין ביניהן קשר מובהק, שעליהם יוצר ספרא קישורים הומוריסטיים וחסרי היגיון. באמצעות אלה נוצר הרגע שבו משתחררת השפה ממחסומי הלוגיקה ומן הצורך לייצג מציאות ברורה.

ספרא כמו חוקר את העולם הרוחני הפרטי שלו דרך התבוננות פנימית, מעין מסע מדיטטיבי בכלים השאובים מתולדות האמנות ומהדת היהודית, ומן הבית החרדי שבו גדל והתחנך.

ניצן שובל-אבירי – אוצרת התערוכה