״מעפר אתה ואל עפר תשוב״ – קללת אלוהים את האדם בספר בראשית מסמלת את מעגל החיים והמוות ואת מהות הקיום האנושי כארעי ובר חלוף. עצם היות האדם מעפר, ככל שיהיה המושג סמלי, קושר אותו קשר הדוק לאדמה. בחלוף הזמן החל האדם לסגל אחיזה בקרקע במקום חיבור, הגדיר טריטוריות גאוגרפיות ומנטליות, והשתעבד לנרטיבים. לכל תרבות יש נרטיב ייחודי משלה, שבמקרים רבים סותר נרטיבים אחרים. הבדלי נרטיבים (דתיים, היסטוריים, ותרבותיים) הם מקור לשנאה ולסכסוך כאשר כל צד טוען לבעלות בלעדית על האמת המוחלטת.
ב-1953, בתקופה שבה רשויות המדינה עסקו בהחרבתם של מאות יישובים פלסטיניים שהתרוקנו מתושביהם במהלך המלחמה, הוקסם מרסל ינקו, שהיה ממונה בראשית שנות ה-50 על תכנון פארקים לאומיים, מיופיו של הכפר הערבי הנטוש עין חוד שבשיפולי הכרמל, והבטיח למצוא דרך לשקמו ולהפכו לכפר אמנים. כרבים מבני דורו ראה ינקו את חורבות הכפר הערבי רק בהקשר הנופי – הכפר הערבי כמייצג הנוף הישראלי הקדום. ב-1953 שונה שם הכפר עין חוד לשם החדש עין הוד.
בערבית המילה "עין" משמעותה מעיין. על פי מיתוס ערבי, המעיין הנובע מסמל את עין האדמה הדומעת ללא הרף. מֵי מעינות ידועים בסגולותיהם ולאורך ההיסטוריה האנושית נרקמו סביבם אגדות וסיפורים. בדרך כלל למרגלות המעיין נוצר מקווה מים טבעי, מעין ברֵיכה, ולעתים אותה ברֵיכה היא מעשה ידי אדם המשתמשים בה למחייתם. מכאן שמו של הכפר עין (מעיין) חוד (בּרֵיכה) אשר עומד במרכז ענייננו.
הצהרתה הנועזת של גולדה מאיר ״הזקנים ימותו והצעירים ישכחו״, הייתה אמורה להיות סוג של נבואה, נבואה על גורלם של הדורות הבאים של הפלסטינים שייוולדו הן בישראל והן במחנות הפליטים. כאילו לא ידעה או לא יכלה לדעת שהפלסטינים יתעקשו דווקא לזכור. הארץ המובטחת שעליה חלמו בני ישראל במשך אלפיים שנה מבלי לראותה, שהכירוה ואהבוה רק דרך תיאורים וסיפורים, הופכת להיות הארץ המובטחת של הדורות הבאים של הפליטים הפלסטינים שחולמים על זכות השיבה, אכן, הזקנים מתים והצעירים חולמים לחזור לארץ אבותיהם למרות שמעולם לא ראוה או דרכו על אדמתה.
בחודש מאי השנה (2017) חוגגת מדינת ישראל 69 שנים לעצמאותה ויובל למלחמת ששת הימים, כאשר בצד הפלסטיני מציינים את יום הנַכְּבּה ה-69 ו-50 לנַכְּסה. שני נרטיבים מקבילים שרבים ניסו להפגישם במשך השנים ורבים וטובים עדיין מנסים. מפגש שני הצדדים לא יניב צדק היסטורי ואף לא פוליטי, אך העלאת נושא עין הוד/עין חוד כל פעם מחדש היא הכרחית ובלתי נמנעת כל עוד מקום זה משמש כהר געש רדום.
התערוכה מציפה שאלות בנוגע למערכת היחסים המורכבת של ישראל/פלסטין בכלל והמשמעויות הנובעות ממנה בקשר לכפרים עין חוד/עין הוד בפרט. אף אמן מהמשתתפים בתערוכה אינו תושב הכפרים, מבט זה מבחוץ מאפשר מרחב תגובה בין אם ישירה בין עקיפה; כולנו, ישראלים ופלסטינים, נושאים בקרבנו את המתחים, החרדות והמשקעים שאתם אנו גדלים, ואלה באים לידי ביטוי בהתנהלותנו היומיומית, ועל אחת כמה וכמה ביצירה ובאמנות.
בתערוכה מוצגת פינת עיון המציעה קריאה היסטורית של אזור עין הוד/עין חוד: ספרים, מאמרים וסרטים, המובאים מתוך מחקרים שנעשו בשטח בשנים האחרונות, באדיבות עמותת זוכרות.
משתתפים: ראידה אדון, חליל בלבין, הייא ג'ובראן, אסתר כהן, אסי משולם, רובא סלמה, עדי עוז-ארי, אשרף פואחרי, תמיר צדוק, מחמוד קייס, פאטמה שנאן
ראפת חטאב
אוצר התערוכה
הפקת התערוכה התאפשרה הודות לתמיכת מועצת הפייס לתרבות ולאמנות
תודה מיוחדת למרשה ריקליס ועדנה פסט