הפאבלות – סיור בעקבות כינוס ריו
במסגרת הכינוס שנערך באוגוסט 2013 בריו דה ז'נרו תחת הכותרת "מוזאונים (זיכרון + יצירתיות) = שינוי חברתי", תופס נושא הפאבלות בברזיל מקום חשוב בהבנת השינויים הדינמיים החלים ללא הרף בהגדרת המוזאון, גבולותיו ותפקידיו בעידן הנוכחי. חורחה מלגיזו (Melguizo) – חוקר תקשורת חברתית ועיתונאי, העלה שאלה נוקבת בהרצאתו שבמסגרת הכינוס: מה אמור לקרות בצאתך מן המוזאון? בדבריו התמקד מלגיזו בניתוח הזיקה שבין השילוש: מוזאונים, תרבויות וקהילות. לטענתו, תרבות אינה מה שאנו מציגים או מייצרים או מתקינים ומציבים לראווה, כי אם מה שאנו יוצרים או מפיקים בחשיבה יוצרת והופכים לעובדות בשטח, דהיינו, מה שאנו מצליחים לשנות, ומורשת אינה מה שכבר מצוי בידינו כי אם מה שאנו מצליחים ליצור ולבנות. בהרצאתו הביא כדוגמא עיר מוכת עוני בקולומביה (בה שימש כמוביל חברתי ותרבותי) שתושביה קיבלו החלטה פוליטית וכלכלית לבחור בתרבות ככלי לשינוי חברתי ואורבני חרף המכשולים הרבים והמאבקים הקשים בדרך להשגת מטרותיהם. מלגיזו דיבר על משבר פוליטי, על משבר תרבותי ומוסרי, הפוקד את המוזאון דהיום. על כך שחובת המוזאון היא לצאת אל הרחוב, וכי על הרחוב להיכנס אל המוזאון פנימה. לשאלה, איזה סוג של אוצרות נחוץ היום במוזאונים, הוא משיב, כי תפקידו החדש של האוצר הוא "להרוג" את מושג האמנות כפי שהיכרנו עד כה ולהיות החוליה המקשרת בין הקהל לבין התרבות. למוזאונים הוא ממליץ להיות "מוקד פוליטי" ולא "פוליטיקלי קורקט", ורואה בהם כלי למיגור העוני והבערות.
הסיורים בפאבלות של ריו, שנערכו מטעם ICME לאחר הכינוס הרשמי, היו המשך ישיר לרוחות שנשבו בכינוס עצמו בניסיון להביא לשינוי מהותי בגישות המוזאליות המקובלות. הפאבלות (ששמן נגזר מצמח הפאבלה הקשוח והקוצני) הן הכינוי לריכוזי המגורים הצפופים של עניי העיר, שנוצרו כתוצאה מבנייה בלתי חוקית בלב הערים הגדולות בכל רחבי ברזיל ומסביב להן. המפורסמות שבהן נמצאות בריו דה ז'נרו (המאכלסת מעל אלף פאבלות). הן מהוות חלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני, ומפורסמות לא פחות מפסל המושיע שעל הר קורקובאדו או מהר (חרוט) הסוכר. תושביהן הם צאצאי עבדים משוחררים שחברו לבני המעמד הנמוך, וכאלה שלא השתלבו בחברה הברזילאית. רוב הפאבלות המודרניות נבנו ואוכלסו על-ידי כפריים שהיגרו לערים הגדולות. הנהירה לעיר היתה גדולה מיכולת הקליטה שלה, וכתוצאה מכך נוצרה בה בנייה של בקתות ופחונים מחומרי בניין מאולתרים, ללא מערכת ביוב, צנרת מים או חיבורי חשמל מסודרים. כל אלה הותקנו באופן פיראטי בשכונות התלולות בהתאם לצורכי השעה. הפאבלות מהוות כר פעולה נוחה לברוני פשע ולסוחרי סמים, ורק בשנים האחרונות מסתמנת התערבות ממשלתית מסויימת למיגור התופעה. כיום ישנן תחנות משטרה בכ-40 פאבלות (אחוז זעום לעומת מספרן הרב), בחלקן הוקמו מרפאות ציבוריות ובתי-ספר והוכנו כיתות ללימודי מחשב על מנת להקטין את הפער הדיגיטאלי בקרב ילדי השכונות. ניצנים של שיתופי פעולה בין מנהיגי הקהילות המקומיות לבין גורמי משטרה מתחילים להסתמן, ואף הוכרזו תוכניות חומש ממשלתיות לפיתוח עירוני של הפאבלות.
הפאבלות המפורסמות ביותר נמצאות, כאמור, בריו. הן ניבנו על מורדות ההרים, בין השכונות החוקיות הממוקמות בעמקים. לעיתים רק כביש אחד מפריד בין מגורי עוני ודלות לבין מבנים מפוארים, המאוכלסים בתושבים עתירי ממון. חרף תנאי המחייה הקשים בפאבלות צמחו בהן לא מעט אנשי-שם מפורסמים, בעיקר כדורגלנים, שחקנים ומוזיקאים. מאז 2011, לקראת אולימפיאדת ריו, החלה המשטרה להפגין את כוחה בפאבלות של ריו ולבער מתוכן את האלימות ואת פגעי הסמים. בעקבות מיגור הפשע בשכונות עלה קרנן של הפאבלות, וחלק מהן אף נחשבות כיום למקור השקעה אטרקטיבי בתחום הנדל"ן.
Vidigal היתה הפאבלה הראשונה, שבה ביקרנו ביומנו הראשון בריו (במסגרת קבוצת הישראליות שהגיעה לכינוס). המדריך גל (gau), "קריוקה" (כינוי לתושב ריו), שנולד בפאבלה (ורק לאחרונה יצא להתגורר בשכונת לבלון היוקרתית), היטיב לתאר את החיים בפאבלה שבה גדל, ולהובילנו בסמטאותיה הצרות לאורך המדרונות המפותלים. וידיגל היא פאבלה ציורית להפליא, משקיפה על חוף איפנימה, ובתיה משתרעים כמעט עד מלון שרתון-ריו המפואר, שבמימי חופו משתכשכים יחדיו תיירי המלון היוקרתי ובני שכונת וידיגל, שזהו להם החוף הקרוב ביותר. בסיור עצמו תיאר גל את השינוי החד שחל בפאבלה, אשר עד לאחרונה נשלטה על ידי כנופיות סמים והייתה מחוץ לתחום עבור תושבי ריו ממעמד הביניים, וכמובן עבור התיירים. מרגע שהמשטרה השתלטה על כנופיות הפשע במקום זינקו מחירי השכירות בפאבלה (פי שלושה במהלך השנתיים האחרונות) והמקום נפתח לפעילות של חברות נדל"ן ושל יזמים, ונפתחו במקום אכסניות, מועדוני לילה, מרכזי מוזיקה ומסעדות.
את הביקור הבא, בפאבלה Canta Galo, ערכנו ביוזמת ICME. כבר בכניסה מקבלים את פני המבקרים ציורי קיר שצוירו במעלה גרם המדרגות. לאחר סיור ארוך בפאבלה התמקד ביקורנו ב"מוזאון הפאבלה", שמוצג בו אוסף של יצירות, של תצלומים, של סרטים דוקומנטריים, של עבודות וידיאו ושל מסמכים המייצגים את כל הקשור לזיכרון ולתרבות מקומית. ניתן לראותו במידה רבה כמרכז קהילתי שממנו נובעת פעילות מגוונת. בתהליכי השינוי העוברים על המקום, המוזאון מופעל מכוח מעורבותם של תושבי הפאבלה עצמם. הוא מפעיל את הקהילה ומתפקד כמרכז לשימור הזיכרון עבור הפאבלות: Canta Galo, Pavao, ו-Pavaozinho. המוזאון חותר לעורר עניין בתיירות פנים ותיירות חוץ כאחת, מציע סיורים בפאבלות, מספר את תולדות הקהילות ומערב את קהל המבקרים בסדנאות ובפעילות יצירתית. כך נוצרות מערכות יחסים חדשות בין קהילות הפאבלות השונות, תוך חיזוק התרבות המקומית ויצירת מקורות הכנסה חדשים. אמני המקום עוסקים בסיפור סאגת הפאבלות מאז 1907 ועד ימינו. ציורי הקיר הפזורים ברחבי הפאבלות הופכים אותן למוזאון חוצות חי ונושם, המהדהד את אורחות החיים במקום, מתאר את תושביו, את זיכרונותיהם, את מורשתם התרבותית ואת מאבקם בעוני ובהפרדה החברתית. "נשים הן גיבורות הפאבלה", הוא נושא פרויקט ציורי הקיר והרצפה הענקיים,המעטרים את חזיתות הבתים ואת גרמי המדרגות בפאבלה, שנעשה כאות הוקרה לנשות שכונות המצוקה, שתרמו בעשייתן לקהילה. המוזאון נוסד ב-2008 על ידי מנהיגי שלוש הפאבלות, והוא ממוקם בלב לבם של כ-5,500 מבנים, המחוברים זה לזה ברשת מורכבת וסבוכה, הפרושה בתוך מבוך מרשים של סמטאות וגרמי מדרגות אשר צופים אל נופים עוצרי נשימה, עד קו האופק של האוקיאנוס. ההדרכה במקום כוללת סקירה היסטורית של תרבות המהגרים ושל התרבות השחורה, מקורותיה התרבותיים של הסמבה, אמנויות חזותיות, ריקוד ומוזיקה - זוהי שליחותו של ה-MUF . מנהלי המרכז עסוקים תדיר בחיפוש אחר מקורות מימון בשאיפה ליצור מוקדי עניין לתיירות שוחרת תרבות, ובכך להרחיב את תחומי פעילותם. המקום משמש גם כמרכז העשרה לילדי הפאבלה ואף למבוגרים שבהם.
הסיור בפאבלה השלישית, סנטה מרתה (Santa Marta), המונה כ-8000 תושבים, החל בביקור בתחנת המשטרה המקומית, העוסקת בעיקר ביישוב ענייני משפחה ובעיות חברתיות, זאת בניגוד לעבר הלא רחוק, אז טיפלה בכנופיות סוחרי הסמים, נגע שעדיין יש להתמודד עמו בכ-1000 פאבלות הפזורות ברחבי ריו. ב-28 בנובמבר 2008 כבשה יחידה מיוחדת של כוח צבאי את השליטה במקום מידי סוחרי הסמים החמושים ששלטו בו עד לאותה עת, והוקמה "משטרת הפיוס". בפאבלה כ-500 בתי עץ וכ-2000 מבני לבנים, ארבעה גני ילדים, שלוש מאפיות, שני מגרשי ספורט וכן בית ספר לסמבה ולתיפוף. לאחרונה עברה הפאבלה תהליך עיור מואץ וחוברה למערכות הביוב, המים והחשמל (חיבורים שהם בדרך כלל פירטיים בפאבלות שאינן מצויות תחת בקרה ממשלתית). מפעל חשוב במיוחד היה בניית הרכבל המקל על ניידות התושבים לאזורים הגבוהים יותר שבצלע ההר ומהם.
ב-2012 הגיע לפאבלה זוג אמנים הולנדים, האס & האן (Haas & Hahn ), שייסדו את "פרויקט ציורי הפאבלה". מטרתם הייתה להפוך את המרחב העירוני הציבורי של שכונות ושל קהילות העומדות בפני קשיים חברתיים ליצירות אמנות מונומנטליות. הפרויקט, בשיתוף אנשי המקום, נועד לחדש אזורים מקופחים בעיר וליצור שינוי חברתי במקום כאמצעי לעיצוב מחדש ולמיתוג מחדש של הקהילה בכללותה. כבר ב-2005 החל צמד האמנים במפעלו זה, תחילה באזורים שונים של ריו ולבסוף בפאבלות, דוגמת סנטה מרתה, שבה דאגו להכשיר צעירים מקומיים במלאכת הציור על חזיתות הבתים. 25 צעירים הוכשרו לצורך העניין כציירים, ושלושה ציירים מפאבלה אחרת, שהתנסו כבר בפרויקט דומה בהדרכתם של האס & האן, ליוו אותם לאורך כל הדרך. הקבוצה החלה בפעילותה מיד לאחר אסונות הגשם ומפולות הבוץ, שפקדו את ריו ב-2010, וראשית עבודתם הייתה מלאכת שיקום ההריסות, ולאחריה ציור ועיצוב המקום מחדש. כך חשו בני המקום שהם מקבלים את מלוא תשומת הלב למצבם בצורה חיובית ובונה. כ-7000 מ"ר של שכונת עוני תלולה הפכו למונומנט קהילתי חי. מטרת אנשי המקום היא להמשיך ולצייר על כל בתי הפאבלה, להותיר את חיי המצוקה מאחור ולשאוף קדימה לחיים טובים יותר. יש הטוענים כי ציורי הבתים אינם אלא אקט קוסמטי, הבא לכסות על בעיות המצוקה ועל הבערות, ואינו מקדם את הטיפול בבעיות הבוערות של השכונה. אחרים גורסים, כי פעילות מסוג זה משמשת כזרז לשיקום כללי ולשינוי חברתי. סנטה מרתה עלתה לכותרות כאשר מייקל ג'קסון הקליט והסריט בה את הקליפ הנודע לשירו ""They Don't Really Care About Us, ובו הוא נראה שר ממרפסות הבתים ורוקד בסמטאות ובלב הכיכר השכונתית, מלווה באנשי הפאבלה, בילדים ובמתופפים המצוינים, המצטרפים אליו בריקוד קצבי. הקליפ של ג'קסון עשה את שלו. כמכת ברק הוא הפנה את תשומת לבו של העולם כולו למצב השורר בפאבלות, עד כי ממשלת ברזיל לא יכלה להתכחש לו עוד והגיבה בפעילות מתקנת. ג'קסון הוא דמות נערצת במקום. דיוקנו מצוייר על גבי הקירות, הקליפ מוצג, מושמע ונמכר בין שלל מזכרות העוסקות בו וביצירתו בחנות מיוחדת שהוקמה לצורך זה, ופסל ברונזה בדמותו הוצב לזכרו בכיכר קטנה, החולשת על נוף השכונה. בהמשך הסיור הגענו לבית הספר לתופים ולכלי הקשה, שבו לומדים, פועלים ומופיעים ילדים, בני נוער ומבוגרים. הצטרפנו לאנסמבל המתופפים, ומורה מופלא בשם ג'פרסון נתן בידינו כלי הקשה שונים והדריך אותנו ברזי הקצב, עד שיכולנו להתמזג במקצבים הברזילאיים של קבוצת המתופפים.
את הסיור בסנטה מרתה (עם המדריך המקומי המקסים, ז'וזה קרלוס) חתמנו בארוחת צהרים מאוחרת, לאחר טיפוס במדרגות לולייניות במיוחד אל גג אחד מבתי הפאבלה, המשקיף על נוף מדהים ביופיו, לרבות על פסל המושיע שעל הקורקובאדו. בעלת הבית שאירחה אותנו, קיבלה את פנינו בארוחה מקומית טיפוסית ובתמהיל נכון של קפיריניה, המשקה הלאומי.ראוי לציין פאבלה נוספת, ולו בשל המוזאון שהוקם בה, Museu da Mare, שנוסד כבר בשנת 2006, במטרה לקיים דיאלוג עם תושבי העיר האחרים, ולהציג בפניהם את צדה האחר של הפאבלה - לא זה של אלימות ובעייתיות, אלא זה המבקש להשתלב במרקם העיר הכללי. המוזאון מספר את סיפור הפאבלה תוך חלוקה לנושאים ספציפיים: מים, בית, עבודה, מחאה, ילדים, חגיגות, אמונה, פחד ועוד. בדומה לפאבלות אחרות, הוא מפתח גם את התרבות הקולינרית של הפאבלה, נושא שקנה לו אוהדים רבים בקרב תושבי ריו.
שיתוף הפעולה בין "מוזאון הפאבלה" (MUF) והארגון המסונף לאיקו"ם – MINOM: "התנועה הבין-לאומית למוזאולוגיה חדשה" International Movement for a New) Museology), הביא לפיתוח פרויקט "Insight Favela" העוסק בפאבלה כתופעה קיומית, המחדדת את התובנה לגבי תפקידו של מוזאון העיר העכשווי והגדרתו מחדש. סואי אקסוי (Suay Aksoy), יו"ר ועדת האוספים והפעילויות של מוזאוני העיר מטעם איקו"ם (CAMOC), טוען כי מהותו של מוזאון העיר העכשווי טמונה ב"שינוי החברתי" שעליו לחולל, בדומה לדינמיקה של "מוצר האמנות" היחידי שלו – העיר עצמה: היא מלאת חיים ונידונה לשינוי מתמיד, כך שאין לבחון אותה מתוך הבט היסטורי גרידא. מאידך גיסא, ללא התייחסות לעברה תתרוקן העיר ממרכיביה החיוניים, המגדירים את זהותה. לתפישתו, עברנו הוא הבסיס המגדיר אותנו ונותן מובן וטעם לחיינו בהווה. כך גם הערים עצמן, הנבנות על זיכרון האתמול. אם עד כה היה תפקידו המסורתי של מוזאון העיר לשמר את העבר, הרי כהיום הוא חותר לאמץ את השינויים האורבניים החלים בעיר, לפרש אותם ולתקשר עמהם הן למען ההווה והן למען הדורות הבאים, כל זאת על מנת ליצור חברה טובה יותר. מטרה נעלה זו לא תצא אל הפועל ללא עירובם של תושבי העיר עצמם בתהליך וללא התערבותו הפעילה של המוזאון.
הנוסחה "מוזאונים (זיכרון + יצירתיות) = שינוי חברתי" צריכה להתפרש הן כייעוד והן כפתרון. במהלך כינוס איקו"ם בריו העלתה CAMOC את הרעיון של איסוף נרטיבים אורבניים ייחודיים. פעולה זו הובילה לשיתוף פעולה בין נציגים מקרב אוכלוסיית הפאבלות וסטודנטים מאוניברסיטת ריו לבין אנשי CAMOC הפועלים במקום כדי להנציח את חיי היומיום באמצעות צילום והסרטה, ובאמצעות תיעוד מוקלט של תולדות המקום מפי תושביו. העיסוק האינטנסיבי בחומרי המקום נועד להקמת תערוכות צילום בפאבלות עצמן ומחוצה להן, באיסוף החומרים והכנת ספר אלקטרוני, וביצירת ארכיון שישמר את מורשת הפאבלה.