מוזאונים משקיעים משאבים רבים בעיצוב תצוגות ותכניות כדי להעביר מסרים חשובים לקהל. למרות זאת, ממצאי מחקרים במוזאונים מראים שלא כל המסרים עוברים למבקרים (Falk & Dierking, 1992). נוסף על כך, מתברר שכדי להעניק למבקרים במוזאונים חוויה בעלת משמעות חשוב לתת את הדעת לצרכים, לציפיות ולמטרות שלהם, ולא להסתפק בניסיון להחדיר בהם את היעדים שהציב צוות המוזאון (Hooper-Greenhill 1994).

מחקר מבקרים - רקע

הערכות במוזאונים הן חלק מתחום מחקר מבקרים (באנגלית: Visitor Studies או Audience Research). התחום בודק היבטים הקשורים לחוויית המבקרים במוזאונים, החל בכתיבת הסברים וכתוביות, דרך סוגי מוצגים והשפעותיהם על מבקרים למיניהם, וכלה בפיתוח תאוריות על למידה במוזאונים.

המשאבים הרבים המושקעים בפיתוח תצוגות, הצורך למצוא דרכים יעילות להעברת המסרים שלהן והבנת התנאים שמאפשרים למוזאון למלא את תפקידו הציבורי – אלה הן שלוש הסיבות העיקריות לחשיבותו של מחקר המבקרים. בעשרים השנים האחרונות התפתח והתרחב תחום זה במידה רבה, בעיקר בארצות הברית ובאנגלייה. ריבוי המוזאונים ומקומות בילוי אחרים העצים עוד יותר את התפקיד החינוכי הייחודי של המוזאונים, וכיום עליהם להוכיח הן למבקרים הן לגופים מפקחים ומממנים שהם עומדים ביעדים שהציבו לעצמם.  במוזאונים גדולים מועסקים בקביעות מעריכים וחוקרים, והם משתתפים בכל השלבים של תכנון ופיתוח התצוגות. מוזאונים אחרים מסתייעים בשירותיהן של חברות פרטיות למחקר ולהערכה במוזאונים.

סיגרם ודורינג מצביעות על שלוש גישות עיקריות של מוזאונים למבקריהם מבחינת פיתוח התצוגות: המבקרים כזרים – בגישה זו נקבעים התוכן ועיצוב התצוגה על פי טעמו והשקפתו של צוות המוזאון בלבד בלא התחשבות בהעדפות המבקרים ובהבנה שלהם את הנושא; המבקרים כאורחים – גישה שיווקית, המבוססת בעיקר על צורכי המבקרים; המבקרים כלקוחות - גישה משולבת, שבה פיתוח תצוגה מושתת על הצגת הידע והאוספים בד בבד עם הכרת הצרכים של המבקרים, הבנתם את הנושא וציפיותיהם מהתצוגה. מחקר המבקרים מאפשר את הדיאלוג הזה בין המוזאון לבין מגוון המבקרים בו, והוא יכול לתרום מידע חשוב לתכנון תצוגות ותכניות, ליישום יעיל יותר שלהן, לחיזוק ההיבט הלימודי והעברת המסרים ולהגדלת שביעות הרצון של המוזאון ושל המבקרים בו (Seagram et al, 1993; Doering, 1999).

במחקרים נוספים של דורינג וחבריה מהסמית'סוניאן נמצאו ארבעה סוגי חוויות שמבקרים חווים בעת ביקורים במוזאונים: חוויות המבוססות על חפצים, חוויות קוגניטיביות, חוויות אישיות וחוויות חברתיות  (Pekarik et al., 1999).

הערכה במוזאונים - כלי יישומי לייעול התצוגות

הערכה היא כלי חשוב במחקר מבקרים. הערכות בקרב מבקרים נעשות מכל מיני סיבות, והנפוצות שבהן הן הרצון ללמוד ולהבין מדוע אנשים מבקרים במוזאון, ומדוע אחרים אינם מבקרים בו; מהן הציפיות של המבקרים מהתצוגות ומהתכניות; עד כמה הם שבעי רצון מהביקור; באילו תצוגות ותכניות אנשים רוצים להתנסות; לקבל משוב על המוצגים עצמם; ללמוד אם יש הצדקה להמשיך תכנית קיימת; לזהות מה מוצלח בתצוגה ומה בעייתי בה; לבדוק אם המבקרים למדו משהו מהתצוגה, והאם חוויות שעוררה בהם התצוגה עוזרות להם להבין אירועים אחרים בחייהם. מענה על שאלות אלו עשוי להביא להבנה טובה יותר של התנהגות המבקרים ושל חוויותיהם, להגביר את הלמידה מהתצוגה ולשנות תצוגות, הסברים וכתוביות.

מדדים כמו מספר מבקרים או שטח תצוגות בשנה קלים להערכה, אך אין הם יכולים להצביע באיזו מידה מצליחה התצוגה להעביר את המסר למבקרים.

בהיות ההערכה כלי יישומי, נדרשת חשיבה להבהרת שאלות ההערכה (מה מעריכים) ואופן השימוש במידע שיושג (מי ישתמש במידע וכיצד).

סוגי הערכות במוזאונים

קיימים שלושה סוגים עיקריים של הערכות במוזאונים:

1. הערכה מקדימה (Front-End Evaluation): הערכה מקדימה נעשית לאחר הגדרת העקרונות המרכזיים והיעדים, אך לפני השקעת משאבים בפיתוח התכנית או התצוגה. מטרת ההערכה המקדימה היא להשיג מידע על העניין ועל ההבנה של המבקרים בנושאים המוצעים ועל ציפיותיהם מהתכנית או מהתצוגה. המידע מההערכה המקדימה יכול לסייע לצוות המעצב בהחלטות הנוגעות ליישום התכנית, ומתכנני התצוגה יכולים ללמוד ממנו כיצד לתאם מבחינה קוגניטיבית ומבחינה אפקטיבית בין קהל היעד לבין המסרים שרוצים להעביר אליו (Shettel, 1992).
2. הערכה מעצבת (Formative Evaluation): הערכה מעצבת נעשית בשלבי היישום של התצוגה, והיא כלי חשוב מאוד לשיפורה. שאלות אופייניות להערכה זו הן כיצד מיושמת תכנית התצוגה, כיצד משתמשים המבקרים ברכיבי התצוגה, כיצד מתנהגים המבקרים בעת הביקור, אילו אינטראקציות מתרחשות אצלם, כמה זמן הם מתנסים עם המוצגים ומהי איכות ההתנסות שלהם, ומה היחס בין מה שהמשתתפים לומדים לבין המטרות הלימודיות שהוגדרו לתצוגה.
3. הערכה מסכמת (Summative Evaluation): הערכה מסכמת נעשית לאחר שהתכנית מיושמת, והיא אמצעי חשוב להוכחת יעילותה של התכנית. ההערכה המסכמת נועדה לענות על השאלה העיקרית של ההערכה כולה, האם התצוגה השיגה את יעדיה, וגם על שאלות נוספות, כמו איזו השפעה יש לתצוגה על הידע, על העמדות של המשתתפים או על התנהגותם ומהי ההשפעה ארוכת הטווח של התצוגה. על פי סקריבן, הערכה מסכמת נועדה לספק מידע על אופן ההפעלה של התערוכה ועל השפעתה: כיצד משתמשים בה המבקרים, מה הם לומדים ממנה, ומה משתנה אצלם בעקבות התנסותם (Screven, 1990). היכולת להעריך את חוויית המבקר בתערוכה היא מפתח להערכה מסכמת.

שיטות הערכה

ההערכה של מוצגים, של תצוגות ושל מוזאונים נעשית באמצעות שיטות מחקר כמותיות ואיכותיות הנהוגות גם בתחומי מחקר אחרים, כגון פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, חינוך ומדעים. השיטות להערכה נכונה תלויות בשאלות ההערכה, במשאבים ובשימוש במידע.

מחקרים כמותיים, כגון סקרים ושאלונים, מאפשרים בדיקה של מדגמים גדולים. הממצאים ממחקרים כאלה מתבטאים בעובדות, בתמונות כוללות ובמידע סטטיסטי, שבאמצעותם יכולים החוקרים להצביע על כל מיני סוגים של מבקרים וכל מיני דגמים של ביקור. סקרים ושאלונים מורכבים בדרך כלל משאלות סגורות על נושאים כמו פרופיל דמוגרפי, מקומות אחרים שהמבקרים מבקרים בהם, המקור שממנו נודע למבקרים על המוזאון, הדברים שאהבו בביקורם והדברים שלא אהבו, הדברים שהיו משמעותיים להם, הדברים שנחרתו בזיכרונם מהביקור, הדברים שעליהם ידברו עם אחרים בעקבות הביקור, ומהו לדעתם המסר שהמוזאון רוצה להעביר.

שיטות איכותיות מתבטאות בקבוצות מיקוד, בראיונות עומק, בתצפיות, בחקרי מקרה ועוד, והדגש בהן מושם על התנהגויות, על פרשנויות ועל מתן משמעות לאמירות ולהתנהגויות. קבוצות מיקוד מניבות מידע עשיר על תגובות הציבור לעקרונות ולרעיונות של המוזאון; ראיונות עומק מורכבים משאלות פתוחות הנוגעות לתכניות ולשירותים בניסיון להבין מדוע משתתפי המחקר מבקרים במוסדות תרבות ולקבל משוב על חוויותיהם מהביקור ועל מה שלמדו בו; הערכות ומחקרים משתמשים במעקבים ובתצפיות כדי לעמוד על התנהגויות מבקרים, על מסלולי ביקור, על זמני השהייה ליד מוצגים כאלה ואחרים ועל מספר המבקרים לידם, וכדי לבחון כיצד משתמשים המבקרים ברכיבי התצוגה; דפי משוב וספרי הערות הם כלי הערכה פשוט וראשוני, שיכול לספק מידע ראשוני ומשוב על תכניות למרות התבססות המדגם על בחירה עצמית.

שילוב הערכה בתכנון ובפיתוח תצוגות, בקנה מידה קטן או גדול, מאפשר לצוות המוזאון לשמוע את קולם של המבקרים, לשנות את איכות הדיאלוג עימם, אם צריך, ולנסות צורות אחרות של אינטראקציות עם המבקרים.

“כדי שמבקרים יגדלו וילמדו מחוויותיהם במוזאון עלינו להבין חוויות אלה במידה כזאת שנוכל לעצב אותן” 

(ג'ורג' היין, 1998( 

“Evaluation is a process for obtaining information about visitors that ultimately can contribute to the effectiveness of an exhibit and its interpretive components on visitor behavior, interest or the exhibit’s ability to communicate” 

(Chandler Screven, 1990)

מקורות

Doering, Z. (1999) “Strangers, Guests or Clients? Visitor Experience in Museums” Curator 42(2), 74-88.

Falk, J. H. & Dierking, L. D. (1992) The museum experience Whalesback Books, Washington DC.

Hein. G. E. (1998) Learning in the Museum Routledge.Hooper-Greenhill E. (1994) Museums and their Visitors Routledge, London and New York 

Pekarik, A. J., Doering, Z. D. & Karns, D. A. (1999) “Exploring Satisfying Experiences in Museums” Curator 42(2), 152-173.

Screven, C. G. (1984). “Educational evaluation and research in museums and public exhibits: A bibliography” Curator, 27(2), 147-165. 

Screven, C. (1990). “Uses of Evaluation Before, During and After Exhibit Design” 1(2) p. 36.

Shettel, H. (1992). “Front-End Evaluation: Another Useful Tool” IVLS Review, 2(2), 275-280.

ד"ר חוה קונטיני-בנימין

ספטמבר 2013