הקסם בכינוס בין-לאומי רחוק ובמקום שעדיין לא ביקרתי בו מבטל את החשש מטיסות ארוכות ומייגעות. יצאתי לדרך עם ניסיון של כינוסים בקוריאה, שנחאי ונמיביה המאפשר את ההשוואות בעיקר בצד הארגוני.
גלויות הנוף שהכרתי מריו לא הכינו אותי ליופייה המהמם של העיר ומיד להכתרתה כיפה בערי תבל. הידע על גודל העיר לא הכין אותי למציאות של ארגון הכינוס: השכמה בחמש וחצי בבוקר, התייצבות בשבע להסעה להתכנסות שהתחילה בתשע.
הכינוס נערך במבנה חדש באחד מפרברי העיר.cidade des arts .המבנה משלב חוץ ופנים, מאוד זוויתי, לא ידידותי למשתתף ועדיין בשלבי הסתגלות ובנייה. לצערי, המארחים לא התגברו על מכשול המרחקים ולא הצטיינו בארגון וכך לא צברו נקודות חיוב בהשוואה לכינוסים קודמים.
נושא הכינוס: "מוזאונים [זיכרון + יצירתיות]= שינוי חברתי" הוא הדיון המהותי ביותר המעסיק את כולנו.
כינוס זה חידד עבורי את ההבדל בין הגישות של המוזאונים בעולם המערבי ואותם חלקים בעולם שהיו תחת כיבוש קולוניאלי ונקראים "עולם שלישי". באירופה ובארה"ב המוזאונים מכילים אוצרות תרבות שהובאו עקב שליטה בארצות אחרות, או בעזרת עושרן.
(לידיעתכם הציור משחקי הקלפים של סזאן מקשט את המוזאון החדש בקטאר! )
הארצות המתפתחות שואפות למימוש "תנועה בין-לאומית למוזאולוגיה חדשה", שבה לא רק משמרים את אוצרות העבר, אלא משתפים את התושבים בתהליכים תרבותיים - חברתיים עכשוויים.
הנציג המובהק בגישה זו, שריתק את כולנו, היה חורחה מלגיזו (הוגה דעות ועיתונאי ) שקרא להרצאתו "מה אמור לקרות בצאתך מהמוזאון". לדעתו הנחרצת המוזאון לא צריך להיות מגדל שן, אלא כלי תרבותי לשינויים חברתיים ואורבניים. המוזאון צריך לצאת אל הרחוב והרחוב צריך להיכנס למוזאון. המדינה צריכה להציע ולממן תרבות לתושבים כפי שהיא דואגת לממש בעזרת המסים נושאי בריאות, חינוך, סלילת כבישים וצרכים מוניציפליים אחרים. בלהט דיבורו הוא שלל את גישת ה"פוליטיקלי קורקט" ודרש מהאוצרים לא לפחד להיות פוליטיים ולהביא ליתר שוויוניות.
הערה נכונה מצאתי בדבריו של Mia Couto ממוזמביק שטען שהמסורות באפריקה הועברו בדרך סיפורית ולא בכתיבה ויש מעט חפצים ששרדו את הזמן ולכן "במוזאונים הפתוחים" הזמן מדבר דרך דברים שנשמעים וכך מייצגים סמלים קולקטיביים.
יש לתת ביטוי ל "אחר"- ההסכמה לכך היא מקיר לקיר. ל"אחר" יש עכשיו קול והוא רוצה , או אפילו דורש להשמיעו.
הנציג הנורווגי, מספר על תצוגה של תרבות בני רומה משבט הצוענים, בארצו. הנציגה מהמוזאון בסנט פטרסבורג מספרת על תערוכה על מורשת יהודית. תערוכה כזו לא יכלה להיווצר בתקופה הסובייטית שבה היהודים הסתירו את זהותם. התצוגה במוזאון המכובד עוררה את חידוש המורשת בקרב המשפחות היהודיות וגרמה להם לתחושה של יוקרה חברתית.
תערוכה בדנמרק הציגה צילומי חתונה של זוגות חד מיניים והתעמתה עם אנשי הדת במקום.
שאלה לדיון: האם יש להציג רק חפצים מהעבר, או להציג מוצגים של ההווה שמעוררים מחלוקת?!
לעומתם, בזמביה מתמודד המוזאון בחינוך למניעת מחלת האיידס. ויקטוריה פירי מספרת כיצד תצוגת אמבלמות שבעבר שימשו בטקסי בגרות וטקסי נישואים, ובעזרתם הכשירו את הבנות לחיי המין העתידיים, ואת הבנים לימדו התחייבויות חברתיות. עם הזמן חפצים אלו איבדו את משמעותם המעשית והגיעו לתצוגה במוזאון. ההסברים לדור הצעיר למניעת המחלה ניתנים על ידי זרים ובשפה זרה. המוזאון, כמוסד ציבורי, התגייס למלחמה באיידס תוך שימוש באותן אמבלמות Mbusa Amblem דבר שהביא לשימוש חדש בחפצים אלו.
לבסוף קצת "גאווה" לאומית: ההרצאה של ד"ר שלי שנהב על התערוכה "בובה של מולדת" שאצרה במוזאון ארץ ישראל בתל אביב, תאמה את הנושא של איקמה אוצרים, אוספים, שיתופי פעולה בעולם הגלובלי. ההרצאה הצליחה להסביר את השינויים הערכיים שעברה מדינת ישראל באותם עשורים בהם פרחה תעשיית "בובות העם" וכיצד הבובות משקפות את הזהות הלאומית המשתנה של המדינה.